מה שהיה בתוך הבועה היה שלה. בתוך הבועה אף אחד לא יכול היה לגעת.
לא הידיים הפולשות שיכלו לחדור לכל חלק בגוף שלה, וגם לא הגרועות מהן – העיניים הבוחנות כליות ולב.
כל מחשבה, רגש ורעיון שהיו חשובים לה, הִכניסה לתוך הבועה. עצמה עיניים כשהייתה באמת לבדה – למשל מאחורי הדלת הנעולה של השירותים – התרכזה מאוד ודמיינה את המחשבה נכנסת כולה לשקיפות הקרירה והעגולה. הכניסה לשם קטע שיר ששמעה, את חיוכו של נער מהכיתה המקבילה, את ההרגשה כשיצאה מהבית יום אחד באפריל ופתאום שמש חמה ממש ליטפה את פניה.
הייתה לה בועה מגיל צעיר מאוד, והיא ידעה (ובלבה אמרה גם לנער החייכן מהכיתה המקבילה) ששום דבר לא מתבזבז ולא הולך לאיבוד, הכול נשמר בתוך הבועה, והיא בעצם חיה הרבה יותר מכל בנאדם שנראה חי כלפי חוץ, מכל הבנות שצוחקות ושרות בקול רם ומפוצצות את המסטיקים שלהן, כי היא אוצרת את כל החיות שלה בתוכה, בתוך הבועה, ובבוא היום, כשיהיה נכון ובטוח, כשיהיה מקום, היא תצא החוצה.