היה אתמול "סטודיו למשחק" עם דסטין הופמן, שחקן שאני מאוד מאוד אוהבת וראיתי כמה סרטים שלו שוב ושוב - "הבוגר", "טוטסי", "קאובוי של חצות", "קרמר נגד קרמר". (את הסרטים המאוחרים שלו פחות - יש משהו בשפה הקולנועית האמריקאית שהשתנה איפשהו בשנות השמונים והרבה יותר קל לי עם סרטים שנעשו קודם, אבל זה כבר עניין אחר. ועוד יותר בסוגריים - דווקא The Squid and the Whale עשוי "כמו פעם".)
דסטין הופמן איש מקסים שצוחק ובוכה בקלות, והיה ברור מהריאיון שהחיים לא היו לו קלים בצעירותו. הדברים המרגשים ביותר היו דברים שאמר כביכול בדרך אגב - שבילדותו הוא היה יכול לאכול רק מול הטלוויזיה כי הוא "גדל בבית קשה" (בשלב הזה הוא התחיל לבכות קצת אז זה כבר נהיה פחות אגבי) וש"הרבה שנים הוא הרגיש מכוער", והרגיש ככה כמובן באודישן ל"בוגר" כשהמאפרת שאלה: "מה נעשה עם האף שלו?"
אבל בהקשר של הבוגר הוא סיפר משהו שנורא הצחיק אותי וגרם לי לחשוב איך הצופה מפרש דברים ומוצא בהם קוהרנטיות. יש קטע בבוגר שבו דסטין הופמן עומד מאחורי אן בנקרופט ושם את היד על השד שלה, והיא מתעלמת מזה ומתחילה לנקות כתם מהחולצה, ואז דסטין הופמן מסתובב והולך לקיר ומתחיל לדפוק את הראש בקיר.
לי הקטע הזה תמיד היה נורא ברור: בנג'מין בראדוק הצעיר וחסר הניסיון לא יודע בדיוק איך ומה לעשות עם מיסיז רובינסון המנוסה והמבוגרת, הוא רואה שלא הולך לו ומרוב תסכול דופק את הראש בקיר...
ומתברר שכך היה: מייק ניקולס שאל את דסטין הופמן אם הוא זוכר את המזמוז הראשון שלו, ודסטין הופמן סיפר לו שבכיתה ז' הוא ישב ליד מישהי ופשוט מצא את עצמו פתאום עם היד על השד שלה. ניקולס אמר לו: "תעשה את זה לאן." היא לא ידעה על זה מראש. הוא עשה את זה, וכשהיא התחילה להסיר את הכתם מהחולצה דסטין הופמן חטף התקפת צחוק, והוא כל כך חשש שמייק ניקולס יכעס ויפטר אותו שהוא מיד הפנה את הגב אל ניקולס ואל המצלמה, הלך לעבר הקיר וגם דפק את הראש בקיר בתקווה שזה יעזור לו להפסיק לצחוק.
העובדה שהקטע נכנס לסרט אומרת הרבה דברים טובים על מייק ניקולס (אבל מה נהיה עם הסרטים של עכשיו? ב-Closer לחלוטין לא הבנתי מה הוא רוצה ממני!).
הסטודיו למשחק תמיד מביא אותי למסקנה ששחקנים גדולים הם אנשים שמאוד מחוברים לעצמם - וזה לא מפתיע כי חומרי העבודה שלהם הם חומרי הנפש. מאוד אהבתי את הזמינות של הצחוק והבכי והצעקה אצל דסטין הופמן. כשכותבים ולא משחקים לפעמים הנגישות לחומרי הנפש לא מתבטאת בגוף, בקול, ועכשיו זה קצת חסר לי פתאום.