בעקבות הפרקים האחרונים של ג'יין אייר, שראיתי בשבת, חשבתי ששרלוט ברונטה עשתה היפוך של טיפולוגיה מוכרת מהרומן הרומנטי: הגבר הכהה האפל והרע, והגבר הבהיר והטוב. הטיפולוגיה כפי שהיא קיימת למשל ב"טס" של תומס הארדי, עם אלק הרע ואנג'ל הטוב (אגב, טס ספר נפלא לא פחות מג'יין אייר, יפהפה ופיוטי וחושני). בג'יין אייר רוצ'סטר הוא כביכול הגבר הכהה הרע, הוא מנסה לפתות אותה לנישואים ביגמיסטיים והוא התהולל לא מעט ולראיה בתו הלא חוקית אדל, והוא סוער ולא מצטיין בשליטה עצמית. לעומתו סנט ג'ון ריוורס הבלונדיני "בעל הפרופיל היווני" הוא דתי, צדיק ומאופק. אבל בשביל ג'יין, סנט ג'ון הוא הרע והמסוכן. האיפוק שלו, חוסר הרגש שלו, "הורגים אותה".
ובבאפי - נכון היה ברור שאגיע לבאפי? - זה כבר מורכב יותר. לא אנג'ל ולא ספייק צדיקים. כתבתי עוד על זה בפורום (ב-www.tve.co.il), למי שכבר לא בסכנת ספוילרים.
ואיך שכחתי!!! הרי ב"גאווה ודעה קדומה" ההטעיה דארסי-וויקאם מבוססת על אותה טיפולוגיה בדיוק: כאילו וויקאם הוא הטוב ודארסי הרע. בדיוק מסוג הדעות הקדומות שצריך להיפטר מהן...