ביום חמישי הייתה לי הקלטה ברדיו, שוב ראיינו אותי על זכרונותיה של קונסואלו דה סנט-אקזופרי שתרגמתי מצרפתית. לכבוד ההקלטה (לתוכנית "בסימן קריאה", שתשודר ביום שני ב-13:00 ובש"ח בשבת בארבע, ברשת א') יצאתי מהעבודה ממש באור יום (בשלוש וחצי!) ונהגתי למרכז העיר. מאז שאני גם נוהגת וגם עובדת במקום קבוע אני ממש לא רואה את העיר, רק את הדרך מהבית לעבודה ולהפך (ובימי שישי לשמחתי אני רואה לפעמים את עמק רפאים או את רחוב עזה), ואני עובדת בא"ת גבעת שאול, שבעיניי זה לא ירושלים (לא זו שגדלתי בה). ופתאום נסעתי לי (בפקקים ובצפירות) דרך בנייני האומה, ואגריפס (עברתי דרך מסעדת "סימה", איפה שקרנף ואסף נפגשו, למי שראה "מישהו לרוץ אתו"), ראיתי את כל קוני השוק, החל בחרדים וכלה בסטודנטים שגרים בנחלאות, שהמכנה המשותף של כולם הוא שהם חוצים את הכביש איפה ומתי שבא להם, ובסוף הגעתי (אחרי גיחה קצרה מאוד למסלול שנועד רק למוניות ואוטובוסים, איך לעזאזל נמנעים מזה במרכז העיר?) דרך שטראוס וביה"ח ביקור חולים לרחוב הנביאים ולמגרש הרוסים (איפה שתיאודורה יצאה מהמנזר שלה לכביש) ושם חניתי בדרכי החיננית (כלומר, עקום לגמרי) וירדתי בסמטה הקסומה שנקראת הלני המלכה אל בניין קול ישראל הקסום אף הוא. זה מבנה ישן עם חצר פנימית, והכול עשוי אבן, ובאמת - אני אחזור על אותה מילה אבל היא המתאימה - קסום.
אולפן רדיו זה מקום כיפי, מזמן לא הייתי. יש מיקרופון גדול כזה שתלוי מלמעלה ולא צריך להיצמד אליו (בניגוד למיקרופון של שירה על במה שדי צריך להתנשק אתו). וכשיצאתי משם שקעה השמש, ועברתי שוב שם, במגרש הרוסים שהוא גם אזור הפאבים והעברתי בו הרבה התרגשויות נעורים, ונזכרתי בעיר הזאת שהיא שלי-לא-שלי ושכל כך הרבה מהזמן אני שוכחת שאני חיה בה.