הַיּוֹם אֲנִי גִבְעָה, מָחָר אֲנִי יָם.
כָּל יוֹם אֲנִי תּוֹעָה כִּבְאֵר שֶׁל מִרְיָם,
כָּל יוֹם אֲנִי בּוּעָה אוֹבֶדֶת בַּנְּקִיקִים.
בַּלַּיְלָה חָלַמְתִּי סוּסִים אֲדֻמִּים סְגֻלִּים וְירֻקִּים,
לַבֹּקֶר הִקְשַׁבְתִּי פִּכְפּוּךְ עַד אֵין קֵץ,
קִשְׁקוּשׁ שֶׁל תֻּכִּים,
הַיּוֹם אֲנִי שַׁבְּלוּל
מָחָר אֲנִי עֵץ רָם כַּתָּמָר.
אֶתְמוֹל הָיִיתי כּוּךְ
הַיּוֹם אֲנִי צְדָפִית. מָחָר אֲנִי מָחָר
בבוקר דיברתי בשני קולות. הבבתאחתי אמר שהיום-יום הוא אפור, הוא שוחק, הוא סיזיפי, כל יום לגרור את עצמנו לעבודה, לעשות איכשהו את התשע שעות, לחזור הביתה, להדליק תנור ובוילר, להיות עייפים מכדי לפרוץ את כל זה. (למדתי פעם מאמר של הפילוסוף סטנלי קאוול [לא זוכרת את שם המאמר] שאמר שהספרות מקלקלת אותנו כי היא מרגילה אותנו להתחלה-אמצע-סוף, והחיים הם אחרים לגמרי, הם יום ועוד יום ועוד יום, ובגלל שאנחנו מצפים להתחלה-אמצע-סוף אנחנו מתאכזבים. נראה לי שהוא דיבר שם על בקט.)
וקול אחר אמר שזו אשליה, שהכול ייחודי וחד פעמי: שהבוקר עולה, שהשמש זורחת, שחתולוביץ' באה ואומרת פררר פררר פררר, שאנחנו מתחבקים פתאום, שאנחנו הולכים יחד בתוך החורף, שאנחנו פשוט חיים.
תוספת: דרך הבלוג של שין החכם והמקסים הגעתי למאמר מדהים בעיניי של גבריאל רעם, שמתקשר בדיוק למה שכתבתי כאן. מאוד מומלץ לקרוא, אם כי את מה שהוא כותב בסוף אני לוקחת בינתיים בערבון מוגבל.