בזמן האחרון נכתב כאן ריכוז מיוחד של פוסטים חזקים מאוד ומעוררי מחשבה. נראה לי שהחוזק שלהם הוא בנגיעה שהיא גם אינלקטואלית אבל הכי חשוב, רגשית, בנושאים שהם מהותיים לכולנו, או שמא בנושא אחד בתלבושות שונות - מגע וקשר בין אנשים.
שרה כתבה על סימנים מוסכמים של סקסיות אצל נשים, שאולי בכלל לא מייצגים את מה שהם אמורים לייצג; עלמק וטלי כתבו על היבטים שונים של המעבר מקשרים וירטואליים לקשרים ממשיים, ואצל שלושתן נפתח גם בתגובות דיבור מאוד משמעותי.
לי הכול מתחבר ביחד, וההיבטים שמתחברים הם לאו דווקא אלה שחשובים לכותבות הפוסטים שהוזכרו, ובכלל למישהו חוץ ממני, אבל מבחינתי יש כמה נקודות שהן העיקר:
- גם אצל שרה וגם אצל טלי עלה מכיוונים שונים עניין של הצגה של אני אותנטי לעומת אני שאמור להיראות יותר נחשק: מפורכס יותר, או מסתורי יותר, לא משנה. אבל כמה זמן אפשר להחזיק יחסים שמבוססים על זה? כמה עצוב לקום בבוקר מוקדם להתאפר כדי שבעלך לא יראה אותך בלי איפור, או להימנע מלהביע רגש אמיתי כי אז אני אהיה "מושגת מדי"? או שהקשרים האלה קצרי טווח, או שהם עבודה קשה ומתישה מדי שמונעת את החוויה האנושית הכי נפלאה - קשר של אהבה וקבלה הדדית בין שני אנשים שאינם אלא הם עצמם. ועזבו אהבה, רק בין האדם לבין עצמו להיות אותנטי, להרשות לעצמו להיות מי שהוא - כל מה שעולה בו באותו רגע, בלי ביקורת, בלי ביטול, בלי הסתרה - זה אושר שאין גדול ממנו.
- כשמדברים על בלוגים, עולה או עלול לעלות בלבול בין חשיפה לאמיתיות. דובר על פרסונות שונות, על אנשים שאינם בבלוג בדיוק מי שהם בחיים, כי אחרת החשיפה גדולה מדי.
ואני חושבת שגם בחיים וגם בבלוג, אמיתיוּת, או היות נוכח ונגיש, זה דבר אחד, וחשיפה - דבר אחר. מובן שהן יכולות להתקיים ביחד אבל אין הכרח. לדוגמה, הכי יומיומית: נגיד שמישהו מוטרד ממשהו ולא רוצה לשתף את בת זוגו, והיא שואלת אותו "מה קרה?".
ברגע שהוא עונה "כלום, הכול בסדר," הוא חמקמק ולא נגיש.
כשהוא עונה, "זה משהו שביני לביני/ לא מתאים לי לשתף כרגע" - הוא אמנם לא נחשף, אבל הוא לא התנתק ממנה, הוא נשאר נוכח. אני לא אומרת שהיא תהיה מאושרת מזה, אבל לא תיגרם לה המצוקה שבמקרה א', שבה יש גם תחושה של התערערות בתפיסת המציאות או בקשר - אולי רק נדמה לי שמשהו קרה, אולי בכלל אין בינינו החיבור שחשבתי שיש, ואולי היה ועכשיו כבר אין.