"עכשיו הזמן להספיק דברים," אומרים לי פתאום כל מיני מכרים שכבר יש להם ילדים. "אחרי הלידה לא יהיה לך זמן."
מה עכשיו מה?! עכשיו, כשאני גוררת את עצמי על גבי הכואב, רגליי הכואבות והבטן* שהשטרודלונת מנסה להרחיב לי אותה מבפנים, לעבודה ומצליחה לתפקד איכשהו במשך כמה זמן ואז לזחול הביתה לבהות בטלוויזיה ו/או לישון? עכשיו כשיש לי ליד המיטה שני ספרים שבעיקרון הייתי מתה לקרוא, זלדה ומורקמי, ואני לא מסוגלת לקרוא אותם? כשלוקח לי שבת שלמה לנקות אמבטיה וכיור, כשאני עצבנית ואין לי סבלנות לאנשים, עכשיו אני אמורה להספיק דברים.
(*אה, וגם השיניים כואבות ואי אפשר לעשות טיפולים קבועים בזמן ההיריון. כולי סתימות זמניות).
ואני מודה שאני לא יודעת איך יהיה אחרי הלידה, אבל הפסקנות הזאת משגעת אותי. בטוח שכל אחד מתנהל קצת אחרת (גם ההורים וגם התינוקות).