טוב, אז דרורית נכנסה בלילה (או בבוקר, בלילה הייתי בכלל ערה) למוח שלי והעתיקה משם פוסט שלם! כל מילה שלה יכולתי לכתוב גם אני, כולל המשפט של וודי אלן. אז תקראו אצלה, אבל אני אביא לכם שיר אחר. לא בהקשר של הפאם פטאל אלא בהקשר של הדלתות המסתובבות. ואני רוצה להדגיש, כל דלת שאני חושבת עליה מביאה אותי למסקנה שהחיים שלי כפי שהם, העלילה המרכזית אני קוראת לזה, הכי טובים לי והכי גורמים לי אושר. אבל עלילות המשנה, האפשרויות האחרות, חיות ורוחשות בראש, כמו שרג'ינה ספקטור שרה:
I hear in my mind all of these voices, I hear in my mind all of these words, I hear in my mind all of this music...
וכל עלילות המשנה האלה שחיות ורוחשות בראש, זה מה שגורם לנו לכתוב, לא? :)