כשהייתי מורה לספרות בתיכון הייתה לי תלמידה אחת שמאוד אהבתי, הרגשתי שאני מבינה אותה למרות שבניגוד לכמה אחרים ואחרות היא לא באה לספר לי ולשתף אותי במה שקורה בחיים שלה, אבל ככה הרגשתי. ובטקס הסיום שלה ושל הכיתה שלה אמרתי לה שאני מאוד אוהבת אותה ומרגישה חיבור למי שהיא, והיא פתאום הפתיעה אותי בחיבוק מאוד חם ובאמירה שגם היא מאוד אוהבת אותי. זה קצת הפתיע אותי כי לא הרגשתי בזה עד כה, והיא אמרה לי כן, כי אם הייתי אומרת לך שאני אוהבת אותך ומתקרבת אלייך, אח"כ הייתי מרגישה לא נעים להתנהג לא בסדר בתור תלמידה, ורציתי לשמור לי את האופציה הזאת. צורת החשיבה הזאת הייתה מאוד חדשה לי, ומאוד מאוד התלהבתי מזה. יש בזה בעיניי המון כוח. דווקא בלתת מקום לאי נוחות, או למשהו שיכול להיחשב "חולשה" (אין כאן באמת שום חולשה, כמובן, אני רק חושבת שאני במקומה אולי הייתי מלקה את עצמי או דוחה צד אחד של הקונפליקט. כאילו הימנעות היא לא דרך לגיטימית, ואם רוצים להתקרב למישהו זה מין מבחן אומץ באמת להתקרב אליו).
אני עדיין לא מבינה לגמרי לגמרי מה כל כך אהבתי במה שהיא עשתה ולמה קמתי הבוקר עם רצון לספר לכם את זה (וקודם כול למה נזכרתי בזה) אבל יש שם משהו. אני עוד לא יודעת אם זה בדיוק אותו דבר כמו משהו אחר שמאוד מרשים אותי, שהוא החיבור למה שמרגישים גם אם זה "לא טוב". למשל השאלה "את מפחדת?" או "מה מאיים עלייך?" וכו' שבדרך כלל אנשים מתפתלים מולה בניסיון להוכיח כמה הם לא מפחדים, ואיזה כוח עצום יש בלהגיד "כן, אני מפחדת" - כשהסב-טקסט של זה הוא בעיניי: אני חברה מספיק טובה של עצמי בשביל לתת מקום למה שאני מרגישה בלי תנאים, ואז גם ללכת עם זה עד הסוף מול העולם.
