היא "קרוב רחוק". אני שותה אותה בויאודי, ומחסלת בדרך כלל את כל פרקי השבוע בבתאחת.
יש בה דיוק פסיכולוגי ששובה את לבי. יש שם הרבה דמויות והרבה עלילות, ולא כולן משורטטות באותה מידה של רגישות, אבל בייחוד בעלילות של הצעירים, המתבגרים, יש לפעמים דיוק ואותנטיות של ספרות טובה.
הסיפור האחרון ששבה את לבי היה זה של אריק דולבי, בריון שהטיל את חתתו על בית הספר. שנאתי אותו כהוגן, עד שהתברר - כמובן - שאביו התעלל בו קשות והוא מעביר הלאה. בכל מקרה דולבי הזה עבר איזה תהליך שעשה אותו יותר חביב - אבל עדיין אמין בתור אותה דמות, וכל הכבוד להם על זה - והתיידד עם מטילדה, ילדה טובה שאחיה היה אחד הקורבנות שלו. הקשר ביניהם היה מרתק. בשביל דולבי, מטילדה הייתה העוגן הרגשי, החברה היחידה שלו (למרות שהיה לו גם חבר למעשי קונדס, וורן/ווזה). נראה שהוא שתה בצמא כל מה שהיה לה להגיד, העריץ אותה. אבל כשהוא לקח אותה למועדון לילה עם תעודות זהות מזויפות, פתאום הכול התהפך, הוא היה זה שיודע איך להסתדר והיא נשאה אליו עיניים ("נערה מבית טוב פוגשת בבחור בלי בית/ רחבת הריקודים מוארת למחול מסוכן..."). כשהקשר ביניהם התחיל להיות רומנטי דולבי הקשיב בתשומת לב לנזיפות של אמא שלה ואחיה והחליט להיפרד ממנה כדי לגונן עליה. על מטילדה חשך עולמה: היא הייתה נערה בת 15 דחויה, ו"נישאר ידידים" היה בשבילה סתם מטבע לשון. לעומת זאת, דולבי שבא למחרת בבוקר לספר לה מה שלומו נדהם לגלות שזה כבר לא מעניין אותה. כל זה היה כל כך כל כך מדויק.
כמה זמן לפני זה היה סיפור אחר שתפס אותי באותה מידה - טשה היפהפייה והחבר שלה רובי, גם כן מתבגרים, שהחליטו לשכב בפעם הראשונה. יותר נכון היא החליטה ולחצה עליו קצת. וגם סיפרה לכל החברים מה מתוכנן.... האירוע היה אסון - לא הראו את זה לצופים, אבל אח"כ רובי תיאר מאוד יפה שהיא הסתכלה עליו בציפייה ואף אחד מהם לא ידע מה לעשות, ובסוף היא צחקה והוא נעלב. האמנתי לכל הסיטואציה לגמרי וכבר ציפיתי לראות אותם נפרדים וגוררים כל אחד את העלבון שלו למערכות היחסים הבאות, אבל הם הפליאו והתפייסו וגם החליטו שיותר רומנטי ומיוחד לחכות. מה אני אגיד לכם, האוסטרלים של ימינו יותר חכמים בגיל 16 מכפי שאני הייתי.
ועוד אנקדוטה לסיום - בדיוק כשהתלוננתי כאן על "חברים", ששם רייצ'ל גילתה שרוס מאוהב בה והתחילה להתאהב בחזרה אבל דווקא אז הוא מצא לו חברה, ובכלל התלוננתי שלא ברורים שם הגבולות בין חברות לרומנטיקה ובצורה שלא משכנעת אותי, בקרוב רחוק נקטו בדיוק בדיוק את אותו קו עלילה, וגם שם היו כל מיני בלבולים של ידידים שחשבו שאולי הם יכולים להיות יותר מזה, וחזרו בהם, ושם זה לא הפריע לי בכלל, כי הייתה אמינות פסיכולוגית. כאילו לא הראו לי רק שזה קרה, הראו לי איך זה קרה, מבפנים, ויכולתי להזדהות ולהיזכר בעצמי ובחברים במצבים דומים.
ול"שולי הבלוג" (כמו פינת שולי הממיר במסמצ): מורג, אחותו של אלף סטיוארט שאתם בטח זוכרים אותו, שיחקה ב"איים האבודים" (סדרת ילדות של מי שקצת יותר מבוגר ממני) את אמא של הלן.