לפני כמה זמן כתבתי בהשראת הלחשנית על האיש העצוב ביותר בעולם, אבל היום נזכרתי בשיאן אחר שהכרתי, שהוא בעצם ההפך מהאיש העצוב: האיש העסוק ביותר בעולם. כשהכרתי אותו הוא עבד ולמד במשרה מלאה והיה מאוד מצטיין בכל מה שעשה. פעם אמרתי לו כמה זמן בכל יום אני מעבירה בנסיעה באוטובוס והוא מיד שאל: ומה את עושה בזמן הזה?
קלטתי בחוש שהאיש העסוק ביותר בעולם משתמש בעסוקות שלו כהגנה מפני בדידות והזדקקות רגשית, וזה קסם לי, אבל אני לא בנויה לזה. אם אני מנסה להיות עסוקה ככה אני מתמוטטת אחרי כמה זמן ומסתגרת לי לישון ולבכות וכל מה שניסיתי להדחיק רק חוזר ביתר שאת. בכל מקרה אני לא ממש מנסה, זה לא אני. הייתי מעוניינת באיש העסוק ביותר בעולם אבל לא יצא מזה כלום וטוב שכך, נראה לי שלהיות לצדו היה מכניס אותי לדיכאון ותחושת נטישה מתמדת.
למרות שהוא היה נורא עסוק הייתה לו אקסית מיתולוגית, שהוא היה מזכיר אותה כל הזמן כאילו היא עשתה לו דברים איומים ונוראים. ויום אחד פגשתי אותה במקרה, וכשאמרו לי את שמה (שהתוסף לו עוד שם כי היא התחתנה) לא התאפקתי ואמרתי: "את האקסית של העסוק!" והיא אמרה בביטול, "כל הזמן הוא מדבר עליי כאילו מי יודע מה היה בינינו, כולה היינו ביחד איזה שלושה חודשים."
"ולא הפריע לך שהוא כל כך עסוק כל הזמן?"
"לא, אני הייתי יותר עסוקה ממנו. אז גם כתבתי ספר..."
וגם כתבתי עליו פעם שיר, על העסוק. הנה:
בין הגיהינום הפרטי לתעצומות הנפש
ניפגש לכוס קפה בסלון שלי
המלא אנשים זרים.
תוכל להגיע? אינך עסוק?
בימי ראשון בין שלוש לארבע
לאחר הייאוש הנורא, יש לי שיעור.
בַּערב עבודה, אנא השתדל
לבוא בזמן, חפצתי לראותך.
שעה אתך תנמיך
את עוצמת הרעש בראשי.
ועוד מעט תלך ובין חמש לשש
איני יודעת את נפשי.