(הרשימה פורסמה במקור ב"סלון של לי", הבלוג שלי באתר הוצאת כתר.)
ב"תפסן בשדה השיפון" אומר הולדן קולפילד שסופר טוב הוא מישהו שאחרי קריאת ספרו מתחשק לך להרים אליו טלפון ולשוחח אתו. באמת יש סופרים כאלה, אבל יש גם דמויות כאלה: לא בכל ספר שאוהבים זה קורה, אבל לפעמים הדמויות הופכות בשבילנו לאנשים בשר ודם, שהיינו שמחים לשבת אתם בבית קפה ולדבר. היצירות האלה (ספרים וגם סרטים וסדרות טלוויזיה), שבהן הדמויות נעשות חברות של הקורא, הן כנראה הנוטות במיוחד להפוך ליצירות קאלט, כאלה שקוראים אותן או צופים בהן שוב ושוב.
אני מנסה לחשוב מה יש בדמויות האלה וביצירות האלה שעושה אותן לחלק מחיי, והמכנה המשותף הוא שבתוך היצירות עצמן הגבולות בין הספרות – או בין עולם מטאפורי כלשהו – לבין המציאות נזילים. כך ב"קפקא על החוף" של מורקמי (אבל מצד שני, גם ב"יער נורווגי" הריאליסטי הדמויות נכנסות אל הלב, אז אולי זה פשוט קסמו האישי של מורקמי עצמו), וכך בעוד כמה יצירות אהובות עלי במיוחד, שיש להן עוד מאפיין משותף חשוב – הן סדרות בהמשכים.
הסופר הצרפתי דניאל פֶּנַק יצר סדרת ספרים שהראשונים בה תורגמו לעברית (הנה לדוגמה הספר השני - http://bookme.co.il/Books/Item_Details.aspx?Barcode=40-10261), וגיבורהּ הוא בנז'מין מַלוֹסֶן, שעיר לעזאזל במקצועו (!), שאמו מנהלת רומנים עם כל מיני גברים, יולדת להם ילדים, מביאה את הילדים הביתה אל בנז'מין, "אחי המשפחה" האחראי, ומתעופפת לה אל הגבר הבא. הילדים, המתרבים מספר לספר, מתוארים בקווים כלליים, ממש כמו דמויות בקומיקס. למשל זוּט (בצרפתית: le petit. זה שמו) שהמאפיין היחידי שלו הוא משקפיו הוורודים, ותרז, שהיא חובבת אסטרולוגיה וגופה זוויתי (עד שהיא מאבדת את בתוליה בסצנה הזויה במיוחד ונעשית רכה ובעלת חמוקיים). ישנם גם ז'וליוס הכלב האפילפטי, ז'וליה חברתו של בנז'מין, העיתונאית החוקרת שנחלצת בכל אחד מהספרים מהרפתקאות מסמרות שיער, כאילו הייתה גיבורת-על, תיאו ההומו הזקן שבחברתו נקלעים לפעמים לאורגיות עם צעירים ברזילאים חטובים, ועוד. אף שהדמויות משורטטות בקווים קומיקסיים כאלה הן נכנסות ללב ונעשות מוּכָּרות. אולי כי מלוסן עצמו, ואֶחיו, הם חובבי ספרות גדולים, ובעודנו קוראים את עלילותיהם הם עצמם מספרים את מיטב ספרות העולם כסיפורים-לפני-השינה. טשטוש הגבולות מגיע לשיאו כשזוט מתעקש להיוודע מיהו אביו, ובסופו של דבר מתברר שאביו הוא גיבורו של רומן בלשי, ולא אדם שקיים במציאות.
עוד סדרה שמטשטשת את הגבול בין הספרות למציאות והיא מהנה וממכרת, אף שבה פחות מתאהבים בדמויות, היא הסדרה של ג'ספר פורד שנפתחת ברומן "פרשת ג'יין אייר" (http://www.steimatzky.co.il/NS_GetProdInfo.asp?prodid=11411083). בעולם שבו הגיבורה הבלשית נקראת תרזדיי נקסט ("יום חמישי הבא") וחוטפים את ג'יין אייר מתוך הספר, ברור מראש שיש כמה שכבות של בדיון ולא בדיון מול כביכול-מציאות. ויש משהו משחרר במשחק הזה ברבדים שונים של בדיון, משחרר ויצירתי ומרנין. בייחוד כשמתברר שמהחלק האחרון של "יוליסס" של ג'ויס נגנבו כל סימני הפיסוק מלבד הנקודה בסוף, והם שמורים בקופסה, וכשהקופסה נפתחת הטקסט שאנחנו קוראים, של פורד, מתמלא, ככה, בפסיקים, ובנקודות.
סדרה אחרת, לא בספרות אלא בטלוויזיה, שראויה ואף זכתה להרבה מאמרים שעוסקים אך ורק בה, היא "באפי קוטלת הערפדים". כבר בשם שלה ניכר שיש בה הומור ואירוניה ואזכורים תרבותיים, וכן עולם מטאפורי שבו ערפדים ושֵדים קונקרטיים מייצגים את השדים הפנימיים שבנפש. ב"באפי" מופיעים כל האלמנטים שביצירות שהזכרתי עד כה: היא שנונה ורבת-רבדים, אירונית ומלאה התייחסויות לעצמה ולתרבות בכלל, כמו הסדרות של פנק ושל פורד; וכמו "קפקא על החוף" של מורקמי, יש בה כנות רגשית עמוקה ודמויות שנתונות במסע התבגרות אוניברסלי ומעורר הזדהות, ולכן קל כל כך לאהוב אותן.