היום נסעתי ברחוב אגרון, השבת עוד לא נכנסה ובחור חרדי עם קייס קשיח של גיטרה הלך לבדו ברחוב. ממךָ למדתי את המילה קייס, והיה לך קייס מעולה, קשיח שמגן טוב-טוב על הגיטרה אבל לא כבד מדי. אני לא השגתי כזה, אבל אתה הרי היית גיטריסט אמיתי (השיר של ג'וני מיטשל a case of you מזכיר לי את הקייס של הגיטרה שלך...).
גן העצמאות המשופץ לא דומה לזה שבו שכבנו על הדשא בלילה שבו הכרנו והנחתי את ראשי על כתפך הרזה, ולא היה נוח אבל לא זזתי כי הרגשתי אותך נושם וזה היה חדש ומיוחד. החברה שלי התמזמזה מולנו עם מישהו והחבר שלך שהיה נאמן ומתגעגע לחברתו הנעדרת חיבק עצים ואמר את השם שלה. לקחתי שכטה מהג'וינט הראשון ואחד הספורים בחיי ואתה לא, אבל לא מחוסר ניסיון אלא להפך. למחרת בבוקר התקשרת עוד לפני שהתעוררתי, וכשהחזרתי צלצול אמא שלך אמרה שאתה עוזר לאביך לתקן את הגג. ירושלים הייתה אז שלנו ובכל פינת רחוב היו חיים ורגשות. ואחרי שנפרדנו, כשהייתי פוגשת אותך ברחוב עזה ובמושבה הגרמנית (עם הגיטרה בקייס) היינו רחוקים וזרים כמו בשיר של לאה גולדברג, כי אהבנו זמן קצר ונפרדנו ומה כבר נשאר, אבל עכשיו בגלל חוק ההתיישנות הסיפור הזה כבר חלק ממני ולא קשור למי שאתה בתור איש בעולם (כנראה כבר לא בירושלים, שנים לא ראיתי אותך), וככה אתה פתאום חוזר להיות קרוב, ואולי אני של אז חוזרת להיות קרובה, אני שכן הייתי מלכת חיי הלילה של ירושלים בעיני עצמי לפחות לכמה חודשים, אתך ב"כובען המטורף" ובעיקר בארץ הפלאות שלי, בירושלים שבתוך הראש שלי.
נ"ב: ב"מישהו לרוץ איתו" היא קצת חזרה להיות שלי, חזרה להיות מלאת חיים ורגשות, לרגע. לא רק הבית שלי והמקומות שאני ממלאת אותם במשמעות, אלא מרכז העיר, הרחובות "סתם".
***
בעניין אחר: היום יום הבלוגים או משהו כזה, ואין לי כוח לעשות את זה בצורה מסודרת, אבל רציתי לספר לכם שבבלוגייה החדשה שאני משתתפת בה, בבננות, יש המון המון דברים יפים ומעניינים וכדאי לבקר שם ולעקוב.