כשלמדתי באוניברסיטה היו כל הזמן אנשים ואנשים ואנשים. כל האהבות והדרמות והכמיהות ואפילו הזדמנויות עבודה, הכל היה שם. ולפעמים הרגשתי אבודה ולפעמים הרגשתי מנוכרת אבל תמיד היו אנשים והייתה גם הדרך הלוך וחזור, לפחות ארבעים דקות באוטובוס דרך כל מיני שכונות בעיר, וגם שם היו אנשים.
וכשלימדתי בבית ספר כל הזמן היו אנשים ואינטראקציה ורגשות וביום שישי בצהריים כשהייתי עוצמת עיניים הייתי ממשיכה לראות את הפנים שלהם מאחורי העפעפיים. והיה לי קשה והיה לי מלחיץ ועליתי המון במשקל ובסוף לא יכולתי יותר. אבל היו אנשים והיו הגנים הציבוריים שליד בית הספר, לשם הלכתי לפעמים עם תלמידים לדבר, והייתה הדרך היפה הביתה שבדרך כלל עשיתי אותה ברגל (אבל לא בהנאה, עם תיק כבד על הגב. ובכל זאת - חוץ).
ובשנה שלימדתי בכל מיני מקומות ונסעתי בין לבין הייתי תלושה, ורציתי להשתייך, אבל נשמתי את אוויר החוץ.
ברוב התקופות האלה לא חשבתי לחפש אנשים בתוך קופסה.
והקופסה הביאה לחיי אנשים מדהימים, שרחוקים ממני גיאוגרפית אבל קרובים אליי נפשית ולא הייתי מכירה אותם אחרת (למרות שהכי קרובה לזה הייתה האוניברסיטה).
כשמצליחים סוף סוף להיפגש, כמו באייקונים למשל, וכל האנשים האלה מסביב ונמצאים למשל בחצר היפה של סינמטק ת"א - זו ממש חוויה מציפה.
אבל בחיי היומיום - קופסאות. וכשיש תינוקת גם המדרגות הרבות הביתה נהיות גורם שמרחיק את החוץ. (ואז מבינים שבית קרוב לקרקע, עם גינה, זה חשוב, אבל כשהוריי עברו לכזה אני הנפתי את נס האורבניות.)
ומצד אחד קשה להכניס אנשים חדשים לחיים, וקשה אפילו לעשות מקום לאלה שישנָם, ומצד שני - כן מצליחים, והידד, ומוטב קצת מאשר לא, לא?
