עדיין לא בדיוק, את הפוסט הראשון כתבתי ב-27 בספטמבר 2005. אבל בא לי לחגוג כבר עכשיו, יש לי התנגדות פנימית עמוקה לדיוק בתאריכים (ובכלל היה לי נדמה ששלוש שנים עברו ולא שנתיים)... 
. בשנה שעברה הקדמתי את החגיגות ל-19 בספטמבר (אם יש לכם סבלנות - יש שם תגובות יפהפיות). מוזר, אבל בעמוד הראשון של הבלוג מצאתי התייחסות לשירים שיש לי בראש עכשיו - גם "אתה הולך לישון מוקדם" וגם I'm looking through you. אולי אלה שירים שאני חושבת עליהם בסתיו.
הולדתה של הקומונה באה מאוחר יותר, וגם כן בהדרגה.
שנתיים זה פרק זמן שאחריו ההתאהבות הופכת לאהבה. שהטוטאליות והבבתאחתיות מפנות את מקומן למציאות. זה קרה לי בהרבה קשרים, וגם כאן אולי יש מערכת יחסים, גם אם היא לא בין שני אנשים אלא בין הרבה אנשים ודרך ישות די מופשטת - הבלוג - שכל אחד חווה אותה אחרת.
כמו שחזי ואני כבר לא מדברים כל לילה עד אור הבוקר, כי אנחנו יודעים שיש לנו גם את מחר (וחזי הוסיף: "וכי אנחנו רוצים לישון" ), ככה גם בבלוג, כבר לא בכל פוסט הקומונה מתרפקת על עצמה ועליי, ובכלל קם דור חדש שלא ידע את המייסדים.
וכמו בכל קשר שמתבגר וזה לטובה, יש גם צביטה של געגועים, לגילויים ההדדיים הראשונים, הווירטואליים ואחר כך האמיתיים, להתרגשות הגדולה. זה מתחבר לי גם לפורומים חברתיים וירטואליים אחרים, בעיקר לאנשי באפי שהפכו בשבילי מווירטואליים לממשיים בערך באותה תקופה, וכמה נרגשת הייתי באייקון שלפני שנתיים... (כמה מכם יודעים, או יכולים לנחש, מי זאת המאושרת שפגשתי בשירותים.)
כשפתחתי בלוג לא ידעתי מה זה, בטח לא חשבתי שזה יהיה כל כך תקשורתי וחברתי. חשבתי שאני אכתוב טור אישי. בהדרגה גיליתי שיש פה מרחב חברתי ושפוסטים הם יצירה משותפת - חוויה מלהיבה מאוד. מאוד מיוחד בעיניי העולם הזה, האופן שבו אנחנו מגלים עוד ועוד אנשים שמעניינים אותנו, טוויית הקשרים, הקבלה ההדדית והמקום הרב שמתאפשר גם לאנשים שלא תמיד יודעים לקחת מקום בחיים האמיתיים, כי בכל פוסט קודם כל הכותב מדבר וכולם מקשיבים - ולא צריך אישיות דומיננטית או קול חזק.
בשבילי הבלוגייה היא גם כמו חצר בית הספר, ואני נהנית להשלים חסכים חברתיים ולהיות מקובלת ושייכת כמו שאף פעם לא הייתי, ואני נהנית לא רק מעצם קיומם של הקשרים אלא גם מהנִראוּת שלהם. אבל זה בסדר מבחינתי, כי אני חושבת שהאיזון אצלי סביר והנראות לא באה על חשבון המהות.
אני אוהבת גם את השילוב של יצירה עם חיבור חברתי. פעם הייתה לי פנטזיה לגור בקומונה (!) של כותבים (!) ולכתוב יחד רומן. ופעם גם היה לי ידיד ושותף לדירה שהיה במאי והזמין ממני מחזה וכל פעם שכתבתי סצנה באתי לחדר הסמוך להקריא לו, וזה היה מדרבן ונהדר. ככה זה גם כאן, עם ההשראה וההפריה ההדדית לפוסטים.
אני חושבת גם שנוצר כאן מרחב מאפשר ושאנשים צמחו בבלוג הזה, ועל כך אני מאוד גאה. מסוג הדברים שעוד יותר כיף לי אתם דווקא כי לא התכוונתי, אלא פשוט הייתי כמו שאני.
המון תודה לכל מי שפה ולכל מי שהיה פה, מהתחלה, לא מהתחלה, עם תגובות, בלי, הרבה, מעט, כל אחד בקצב שלו. ולא מתאים כאן תחרויות, באמת מה שיפה כאן זה הקומונאליות, אבל בכל זאת 
מיוחד לקיטי, שתמיד תמיד כאן מהתחלה ושתרמה לי כל כך הרבה מוטואים יפים.
ויומולדת שמח לכולנו
