נפגשתי הבוקר עם חברה מקסימה שהכרתי לא מזמן בעבודה. ישבנו בבית קפה ומתישהו עבר שם החבר שלה והצטרף לזמן מה עם כל השקיות מהסופר והם דיברו על תיאומים להמשך הסופ"ש, לקראת ארוחת ערב שהם מוזמנים אליה אצל חברים. המילים "ארוחת ערב אצל חברים" מעוררות בי כמיהה ארכאית. לא משנה שהייתי באותו זמן עם חברה, ואכלנו ארוחת בוקר (מה מותר ארוחת הערב על הבוקר?). היה לי עצוב שחוץ ממנה כבר כמעט אין לי חברים בירושלים, והחברים הקרובים אליי ביותר נפשית גרים רחוק ואי אפשר לקפוץ אליהם לארוחת ערב (אלא אם כן זו תהיה קפיצה ארוכה...), אבל זה לא רק זה, זה משהו יותר עמוק. יש מילים שמפעילות אצלי את הכמיהה הארכאית הזאת ומעלות לי דמעות, ולא משנה מה מצבי האובייקטיבי בחיים: חברים. אחי. אחותי. אבא.
