1. קודם כול קבלו את השיר הכי נפלא בעולם נכון לרגע זה. כמה שאליסון קראוס שרה אותו יפה - למרות שבמילים שלו יש משהו מאוד אכזרי; כשאנחנו חווים אובדן הנטייה הראשונה היא להאשים את עצמנו, אבל זה כמו להוסיף חבּוּרה על מכה... - וכל האלבום שממנו הוא לקוח, של רוברט פלאנט (סולן לד זפלין, לילה את פה?) ואליסון קראוס, Raising Sand, הוא מופלא. היא מביאה את הקול הקסום ואת הכינור החשמלי מהבלוגראס, והוא מביא את הרוק ואת העומק.
אוף. פה היה אמור לבוא קליפ של Let your loss be your lesson, אבל הורידו אותו ביוטיוב (תודה מומו). קבלו במקום זה את מגדת העתידות...
2. כבר מזמן הלחשנית המליצה על משחק מדהים, שבו מטפלים בחיות-מחמד-צעצוע פגועות נפש. אתמול טיפלתי בכבשה וזה היה כל כך מרגש. הוא באמת משחק תרפויטי וגם מציג חזותית בצורה מקסימה כל מיני מורכבויות נפשיות.
3. לפעמים השגרה מצמיתה אותי כל כך שנדמה לי שבשביל להתרענן אני צריכה מינימום טיול של חודש באירופה, אבל מתברר שאיזו גיחה קטנה למקום חדש עושה לי פלאים. אתמול אכלנו בחומוסייה חדשה וחמודה בתלפיות, ומזמן לא הייתי בתלפיות. ידיד נעוריי א' גר שם בזמנו, וגם החבר השני שלי (אחרי ע'), שאפשר לכנות אותו כאן קונן כי אחרי שנפרדנו הוא הקליט את קונן הברברי על קלטת הווידיאו של ג'תרו טול שאהבתי; וכשהייתי בתיכון היינו מגיעים הרבה ליד חרוצים 4, משכנם של ניסן נתיב, בי"ס לתיאטרון חזותי ובית הספר לקולנוע גם יחד, כדי לראות הצגות, לשמוע הרצאות וימי עיון ולהתחיל עם סטודנטים לקולנוע. כשהייתי בהיריון נסענו לשם לקנות עגלה ועוד מוצרים שכאלה להדרונת. אז זאת תלפיות, לא תואר לה ולא הדר ובכל זאת היה לי נעים להיות שם. כשמסתובבים בעיר אוהבים אותה הרבה יותר. נו טוב, אהבה באופן כללי גוברת כשהיא מתממשת...
4. מחר יום שישי. שיהיה סוף שבוע שמח!