אני אוהבת את פיטר ברוק

[אם אין לכם כוח לקרוא קטע ארוך, קראו רק בסוף את המודגש. והכי חשוב – סעיף 3, אפשר גם לקרוא רק אותו.]

כבר הרבה שנים אני אוהבת את פיטר ברוק, במאי התיאטרון הבריטי יליד 1925 (יבדל"א ושיהיה בריא!).

זה התחיל בסרט שראיתי פעם בטלוויזיה, אולי עוד כשהייתי תלמידת במגמת תיאטרון בתיכון. ברוק דיבר שם על שייקספיר ועל זה שבמחזות של שייקספיר היה הכול. גם תרבות "גבוהה" (הרובד העיקרי שאנחנו תופשים היום, ממרחק הזמן והשינויים בשפה), וגם רמיזות מיניות ואלימוּת ומתח. כיוון שהקהל בתיאטרון הגלוֹבּ שלו היה מיקרוקוסמוס של החברה כולה, שייקספיר היה צריך לפנות לכולם בבת אחת, להיות עמוק ומעניין ובה בעת נגיש ומותח. כבר אז הדברים מאוד דיברו אליי: ברובד האנטי-סנובי – מה שנראה גבוה ואליטיסטי בעצם אינו כזה; בגלל אהבתי לשייקספיר; ובגלל נטיית הלב הכללית שלי, שנוהה אחרי יצירות אמנות שהן מתוחכמות ועמוקות וגם נגישות. אני כועסת כשאני קוראת ספר שמשאיר אותי בלי כלום, שאני מרגישה שנכתב רק בשביל להימכר ולא בשביל להגיד משהו שבאמת בער בעצמותיו של המחבר להגיד. אבל גם כשאני קוראת ספר שעושה לי מבחני כניסה קשים מדי (כמו "אבשלום אבשלום" של פוקנר למשל). ואפשר להחיל את זה גם על האמנויות האחרות, וגם על אנשים. אני אוהבת אנשים חכמים ומעמיקים, אבל לא סנובים, שמדברים בגובה העיניים ומסוגלים לדבר גם עם מי שמשכיל פחות מהם.

אהבָתי לברוק גברה כשראיתי באחד מפסטיבלי ישראל את ההצגה שלו "האיש ש..." לפי הספר המעניין של אוליבר סאקס "האיש שחשב שאשתו היא כובע". ספר של תיאורי מקרה נוירולוגיים הפך אצל ברוק להצגה צנועה וקאמרית שמעמידה את האדם במרכז. זה לא נראה כמו תיאטרון, לא במובן שהייתי רגילה אליו בתיאטרון הישראלי, של שחקן שמנופף בידיו ומדבר בנימה היסטרית ובדיקציה ברורה מדי וכל כולו משדר: "עכשיו אני מ-ש-חק!". זה נראה כמו אנשים. הייתי אז כתבת ומבקרת תיאטרון בעיתון ירושלים, ואחרי ההצגה הקולגות שלי היו נבוכים. הם לא אהבו את ההצגה, "אבל זה פיטר ברוק", והם הרגישו לא נוח. אני אהבתי, אבל ברוב ההצגות האחרות הרגשתי לא נוח.

לפני שנתיים (אם אני לא טועה) שוב ראיתי הצגה של ברוק בפסטיבל ישראל, "בנזי מת". שני שחקנים שהם עולם ומלואו, כי פשוט מאמינים להם שהם רואים את המציאות של המחזה לנגד עיניהם. וזו מציאות כואבת, של האפרטהייד בדרום אפריקה. ואיכשהו, אף על פי שהאיש הזה, בנזי, שמת, ובזכותו תהיה לאיש אחר תעודת זהות שתאפשר לו לשרוד ולפרנס את משפחתו – אף על פי שהאיש הזה שמת אינו אלא נעל ספורט בלויה שזרוקה על הבמה, זה לא מצחיק, זה משכנע ומרגש. (מתברר שפיטר ברוק מחבב נעליים כנקודת מוצא לאימפרוביזציה – כנראה הנעל בהצגה היא שריד לאלתורים מהחזרות).

והשבוע לקחתי מהאוזן השלישית דיוידי ובו הפקת "המלט" בבימויו של ברוק, בכיכובו של אדריאן לסטר שהדהים אותי אף הוא באחד מפסטיבלי ישראל כרוזלינד ב"כטוב בעיניכם" – אישה שמתחפשת לגבר שמעמיד פני אישה – והשחקן כאמור גבר – ואדריאן לסטר היה כל כך מדהים שכבר לא היה חשוב בכלל אם הוא אישה או גבר, הוא פשוט היה סקסי, סקסיות שנובעת מהאישיות והיא הרבה מעבר למין ומגדר.

אז נחזור לברוק, המלט שלו הפחיד אותי, פתאום הכול נהיה הרבה יותר אמיתי למרות שהחרבות היו מקלות עץ פשוטים. ולמרות שבדרך כלל מביימים את הסצנה של המלט ואופליה ("לכי לך למנזר") כחצי אונס, וכאן הוא "רק" שפשף לה את הפנים (כשהוא מדבר על הנשים שמציירות להן פרצוף אחר ממה שאלוהים נתן להן), הוא ממש הפחיד אותי, אדריאן לסטר, והבנתי מאוד את לארטס שנרתע ממנו.

היה בדיוידי גם סרט שעשה סיימון ברוק, הבן, על אביו. ושם אמר פיטר ברוק כמה דברים נפלאים שרלוונטיים לכתיבה ולחיים ולא רק לתיאטרון:

1. חצי הכוס המלאה וחצי הכוס הריקה

ברוק אמר שעבודת השחקן היא לא לעשות דברים אלא לרוקן את עצמו כדי לאפשר לדברים לקרות. אבל שמגיל מסוים, כששחקן כבר צבר ניסיון חיים ועושר של חוויות, הוא כבר מלא, וכל מה שבתוכו יכול לשמש את הדמות ואת ההצגה. ויש כאן כביכול סתירה, הוא אמר: להיות גם ריק וגם מלא. ואני כל כך הבנתי את זה! זה התחבר למשהו שאני מרגישה, גם לגבי הכתיבה שלי וגם בחיים בכלל. שעד לפני שנתיים-שלוש עוד לא התמלאתי מספיק, וזה גרם לי חוסר שקט. הייתי מוכרחה לצבור עוד ועוד חוויות ולא יכולתי להקשיב ולעבד ולספוג עד הסוף. ועכשיו כבר יש בתוכי מה שיכול להדהד, ולכן אני יכולה לעשות פחות, ולחוות פחות, אבל כל אלמנט חדש שנכנס מתלבש על דברים קיימים, מעורר אותם, ואני יכולה להבין משהו חדש על החיים ו/או לכתוב סיפור או שיר.

2. ביקורת

מעניין לחשוב על זה בהמשך לדיון שהתנהל בבלוג שלי, ואחר כך אצל מיק, על הביקורת ונחיצותה או אי נחיצותה: ברוק אמר שהבמאי צריך להיות מאוד אקטיבי וביקורתי כלפי השחקן, אבל שיש שלבים שבהם השחקן "מחפש משהו", ובשלבים האלה הבמאי צריך רק להיות קשוב ובשום אופן לא לבקר כי ביקורת בשלב הזה תעצור את החיפוש ותחזיר את השחקן אל הבנאלי והמוכר.

3. התיאטרון והחיים – הכי הכי חשוב!!!!!!!

מזה הכי התרגשתי.

ברוק אמר שהוא לא רוצה להיקרא "אוהב תיאטרון". "אם לא הייתי עושה תיאטרון," אמר, "לא הייתי מרגיש שנגרע ממני שום דבר. אפשר לאהוב את החיים, ולגלות שמוזיקה, למשל, נותנת להם צורה יפה; אבל לאהוב את התיאטרון זה לאהוב צורה – כמו לאהוב בגדים בלי להתייחס לאדם שבתוכם."

ואז הבנתי למה אני אוהבת את פיטר ברוק. כי הוא אוהב קודם כול את החיים ואוהב אנשים. וגם אני כתבתי על עצמי בבלוג בבננות: "אוהבת אנשים ומילים", בסדר הזה.

והבנתי ביתר שאת למה רוב שנות עיסוקי בתיאטרון (מכל מיני כיוונים) – סבלתי. כי בדרך כלל הגישה הייתה שאנחנו בשביל התיאטרון ולא הוא בשבילנו (ואם הוא בשבילנו, אז כבידור, אבל לא באמת כדי לבטא את הנשמה), צורה קפואה שקמה על החיים שבתוכה. ואוי, איך שאני אוהבת את החיים.