הטיעון הזה מוכר לי מאוד משני הצדדים - גם מצדי וגם מצד אחרים כלפיי, ולקח לי זמן להבין מה לא בסדר בו.
זה הולך ככה: א' מתלונן על התנהגות מסוימת של ב', או מגיב עליה בעצבים, ואז ב' אומר: אבל זה אומר שאני לא יכול להיות אותנטי אתך, ולבטא את עצמי.
אני לא מבטלת את הטיעון הזה כי אני עצמי אמרתי אותו בכאב לא מועט יותר מפעם אחת. אבל יש בו כשל.
לא להיות אותנטי זה מקום שהייתי בו ואני יודעת אותו: זה מקום שבו אין מרחב ואין חופש פנימי לבטא את מה שאני באמת חושבת ומרגישה, הרבה פעמים מול אנשים שדווקא כן היו מקבלים את זה אילו ניתנה להם ההזדמנות.
אבל כשיש חופש ומרחב פנימי, ויש אדם מסוים שאנחנו יודעים שהתנהגות מסוימת מפריעה לו, "מותר" להתאמץ (לפעמים זה מאמץ גדול) ולהתאפק במודע - וכאן זה לא מתוך העדר מרחב בחירה, אלא זאת בחירה! ואפשר גם לבחור כן להתנהג טבעי ולספוג את התגובה.
טיעון האותנטיות בהקשר הזה הוא אבסורדי כמו לבעוט במישהו ולהגיד "אבל מה אתה מתלונן? ככה מתחשק לי להתנהג באופן אותנטי."
