נער ונערה בני 16 מדברים שיחת נפש ממושכת, מלאה פיתולים והבהובים, קִרבה משכרת ומפעימה וגם מפחידה ולכן גם התרחקויות קטנות, התנכרויות-פתאום, נטישות קטנות, "כמו לטאה המשירה את זנבה" - דימוי שהופיע גם ב"שתהיי לי הסכין" ומזכיר לי מישהו שאני אוהבת.

אבל הם תמיד מזכירים לי מישהו שאני אוהבת, הגיבורים של גרוסמן. גם את עצמי וגם אחרים. אברם מדבר על עצמו בגוף שלישי ומוסיף את הערות המספר - "אמר אברם" וכו', כמו דמות בסיפור שכתבתי לפני כמה שנים. והעיקר, קרבת הנפש, הממכרת, המשכרת והמפחידה. הרצון להיות כל כך קרוב לאדם אחר עד כדי ערבוב מחזור הדם. וגם הרתיעה מזה, ההתעייפות מזה (וגם את זה הוא מיטיב לתאר).

והקריאה עצמה מייצרת את אותה חוויה של הדמויות: חוויה של קרבת נפש. ממכרת משכרת וגם מעייפת ולכן לעתים אני עצמי "אישה בורחת מספר".

ויש לזכור, קרבת הנפש הממכרת היא קודם כול לעצמנו: הקשב הפנימי הזה העמוק כל כך שקולט כל הבהוב וכל פיתול. כמו כשכותבים. וכשקוראים.

("אישה בורחת מבשורה", דויד גרוסמן, ואני רק בעמוד 62).