- היה לי השבוע מפגש פרידה מהתלמידים בסדנת השירה, דיברנו על מה שהיה והכי שימח אותי שאמרו לי שהם הרגישו שאני נותנת המון חופש לשיעור להתגלגל ולדברים לקרות, אבל שאני כן מנחה. הם ניסו פעם אחת לעשות שיעור בלעדי וגילו את זה. וזה היה לי מאוד חשוב, היו מצבים שישבתי שם וחשבתי "להתערב? להגיד משהו?" והחלטתי לשתוק עוד רגע, ובדרך כלל הרגע הזה הביא תוצאות חשובות.
ובכלל זה לקח שאני לומדת לאחרונה, את הערך של לשתוק לפעמים, של לא לשאול, לא להתערב, אבל לפעמים זה ממש לא קל לי.
לעומת זאת בתור מורה ומנחה, כן חשוב לי לעשות את תפקידי וכן להנחות ושזאת לא תהיה רק שיחת רעים כיפית על שיר. אז דווקא בהקשר של התלמידים, שמחתי על הפידבק מהכיוון הזה. וגם לא חיבקתי אף אחד ראשונה - תלמידה אחת באה וחיבקה אותי... היה תלמיד אחד שעזב לפני סוף השנה ועליו המטרתי חיבוק, כתובת מייל וטלפון והוא לא יצר קשר, לצערי. ואולי זה היה יותר מדי, אבל כאמור - ההימנעות לא קלה לי.
- חוץ מזה יש כל מיני פרויקטים מאוד מעניינים בתנור, מוקדם לדבר על זה.
- ובפייסבוק נמשכת מגמת האנשים מהתיכון שצצים לי. כמה מסקנות: 1. אנשים משביחים עם הגיל. 2. חנונים שולתים לגמרי ובתיכון יש מין עיוות זמני שגורם לאנשים הלא נכונים להיראות חשובים. 3. אולי גבר ואישה כן יכולים להיות ידידים, אבל נער ונערה לא בטוח. מישהו שכתב לי היום בפייסבוק גרם לי לחשוב - מה ידעתי ומה חשבתי עליו בתיכון, על הבנאדם שהוא? והתשובה הייתה שום דבר, חשבתי רק על הנקודות שאני צוברת או מפסידה אם הוא נמשך או לא נמשך אליי בהתאמה.
- ובעניין הגוף והנפש, הגעתי למסקנה שאני נותנת יותר מדי קדימות לנפש. בתור מיגרנוטית שואלים אותי אם אני בסטרס, ונראה לי שלפעמים כן, אבל אני הרבה יותר בסטרס בגלל המיגרנות מאשר להפך. אני מבררת על יוגה, ואתם מוזמנים לספר לי על דברים/שיטות/טיפולים שעושים טוב לגוף כאוב ועייף.
