(מהשיר של ז'ק דוטרון בעיבוד לעברית ששר אריאל זילבר)
לצערי ראיתי חדשות הבוקר, ועכשיו חוץ מהדאגות שלי לחיי הקטנים אך המתאתגרים - איך מצליחים בחום הזה לא רק להזיע אלא גם לעבוד וגם לטפל בילדה וגם לעשות קניות ומה עושים עם המיגרנות וכאבי הגב והתזונה ועוד כשלושה פרויקטים שיש לי מחוץ לעבודה והם חשובים והכלים והכביסה - עכשיו, כמו שקורה לי כל פעם שאני רואה את הפנים של גלעד שליט, אני מדוכאת ומוצפת. בוגי יעלון אמר שלפעמים צריך להקריב שבויים ואני, פציפיסטית שכמותי, מתפלאת על משפחות רגב וגולדווסר שהם לא ניסו לרצוח אותו או לפחות להרביץ לו מכות רצח. כמו וילו, אני פציפיסטית שקל מאוד להפוך אותה לאלימה, כנראה (טוב, לפחות במחשבות).
אני נורא מבקשת בתגובות - נא לא להטיף ונא לא להציף עוד יותר. אני לא רוצה עכשיו חגיגת הלקאה עצמית על כל הדברים הנוראים שלגביהם אנחנו לא עושים מספיק (ואני ספציפית לא עושה כלום) ולא רמיזות מה הפתק הנכון לשים בקלפי. בארץ לוהטת כזאת המילים צריכות להיות צל (פרפראזה על יהודה עמיחי), או לפחות התגובות בבלוג שלי, אני מבקשת מאוד שיהיו צל.
