אצל מיק המופלאה דובר על קראשים למיניהם, ובתגובות הציעה קקפו המוצלחת לייחד פוסט לקראשים ספרותיים. קיטי היקרה קראה לי וכרגיל, נדלקתי.
חלק מהקראשים הספרותיים הם על דמויות שאי אפשר לסבול את שכמותן במציאות. זה עתה סיימתי את "אשה בורחת מבשורה" (אז הנה, מותר לכם כבר לדבר אתי!) ואני מאוהבת באברם, אם כי ברור לי שלא הייתי יכולה להיות אתו, שהייתי נחנקת מ"אברם בהמוניו", ה"אינטימי מדי". אבל קרבת הנפש הזאת כל כך מפתה. כשהיא קיצונית מדי כמו אצל אברם חייב לבוא ממול גורם מאזן, איזה אילן כזה שנעדר גם כשהוא נוכח; במציאות עדיף איזון, אבל אנחנו עכשיו בספרות אז בואו נתערער קצת. (ואגב, סצנת הפיתוי "אתה פשוט לא יכול לשכב אתי" - יפהפייה או מה?)
אני מאוהבת גם בגיבורים של מורקמי. בעיקר בקפקא, שהוא נער צעיר, מתואר כחסון וטוב מראה (בטח גם לאגו של מורקמי נעים גיבור כזה), חושב המון על מין כיאה לגילו, וגם כמה מאוד לאהבה והשתייכות ומנסה לבנות את אישיותו כיאה לנער בגילו, ומאוד נוגע ללב. אבל לא רק קפקא, גם הגיבורים האחרים של מורקמי יש להם איזו נטייה דומה או אינטראקציה דומה עם נשים: הם די פסיביים ושתקנים (במציאות - קצת מעצבן; בספרים - מקסים), אבל יש בהם משהו מאוד מאפשר, כאילו האישה שאתם מרגישה שהיא יכולה לדבר אליהם, ולמרות שהם שתקנים היא תגלה אח"כ שהם זוכרים כל מילה שאמרה (בעיניי גבר שזוכר מה אמרתי זה מקסים!) והם אינטליגנטים ושנונים ויודעים מתי להגיד את הדברים האלה שהיא אמרה ושהם זוכרים בדיוק ברגע הנכון; הם לא שיפוטיים ואפשר להגיד להם גם דברים אינטימיים או מוזרים, אפשר לסמוך עליהם. ומבחינה מינית הם פסיביים אבל מתמסרים, שוב - מאפשרים. נראה לי שבייחוד על רקע החברה היפאנית אלה גברים יוצאי דופן.
רוצ'סטר. אני קוראת את ג'יין אייר מגיל צעיר ולא תמיד אהבתי את רוצ'סטר באותה מידה, אבל המורכבות שלו והסערה שלו כובשות: החרטות, ההתייסרות, התשוקה העזה לג'יין, הרצון לשתף, לדבר אתה, לשמוע אותה, להכיר אותה, הרצון להשתלט עליה ולשלוט בה עם ההכרה הכואבת שהוא מוכרח לשחרר, שהיא אדם לעצמה.
אהבות ישנות אני כבר פחות זוכרת, אבל אחד הקראשים הראשונים שלי היה מתי זכאי מהספר של שולמית הראבן "עיר ימים רבים". אני זוכרת שקראתי את הספר כמה וכמה פעמים בשביל החלק שהוא מופיע בו, שהיה קצר יחסית. חוץ מזה שהיו תיאורים חושניים ושקראו לו מתי כמו למתי כספי אהובי אני כאמור לא זוכרת.
כריסטוף מ"אביב בחניון" של כריסטיאן רושפור אולי קצת מזכיר את הגיבורים של מורקמי: נער צעיר, נשמה חופשית, יש בו משהו טהור ותמים. אצל רושפור דמויות הנערים והנערות מאוד מיניים אבל זו מיניות מלבבת בלי יחסי כוח (בשונה מהמבוגרים שהם כוחניים יותר אצלה).
ולפעמים אוהבים בספרות כן את מה שאוהבים בחיים: אסף ממישהו לרוץ אתו של גרוסמן הוא נער חכם ורגיש ומורכב אבל אחד שיודע גם מתי להפסיק להסתבך, ואחד שיודע לאהוב ולסמוך ולהתמסר, לא בטוטאליות ולא בגרנדיוזיות אלא פשוט בלאהוב, בלהיות, בלהקשיב ובלעזור. מזכיר לי את האיש שלי. :)
