Art may seem to spring of pain, but perhaps that is because pain serves to focus our attention onto details (for instance, the excriciatingly beautiful curve of a lost lover's neck.
- Julia Cameron, "The Artist's Way"
שני נושאים מביאים אותי לפוסט הזה ולמעשה אין ביניהם קשר. אחד קשור לאמנות וליצירה עצמה ולספר שאני קוראת עכשיו, "דרך האמן", שממנו הציטוט היפה והחכם שלמעלה. השני קשור לאווירה מסוימת שאולי היא תומכת-יצירה ואולי לא, אווירה "בוהמיינית".
כשהייתי בת 16 היה לי חבר שניגן גיטרה, הוא היה מופיע לפעמים בג'אם-סשנים למיניהם והיינו יושבים הרבה בכובען-המטורף, שהיה פאב חדור השראה. זה לא עשה אותנו יותר, או פחות, מאושרים יחד; זה לא קבע את התכנים של הקשר שלנו. אבל זאת הייתה תפאורה יפה ומעניינת. לפעמים היה חשק לנוח מהתפאורה ולא לצאת בערב, וגם זה היה טוב, להישאר בבית ולדעת שהאפשרויות בחוץ עוד קיימות.
אחרי שנפרדנו עוד פגשתי בעיר כל מיני אנשים שקשורים אליו, מתופף שניגן אתו פעם ואמר לי:
Tell Opher I would love to play with him again
ואני במידת מה של געגוע, ואולי סתם מתוך הפיתוי הגדול של רפליקה שנונה, אמרתי לעצמי me too.
אחר כך התחלתי לכתוב בעיתון וראיינתי את רוב אנשי התיאטרון בעיר, והכרתי אותם ופגשתי אותם במקרה ולא במקרה ברחובות, בהצגות ובבתי קפה. שלא לדבר על זה שאז, נגיד בתחילת שנות התשעים, עוד היה אפשר ללכת לסרט במרכז העיר ולפגוש שם במקרה את דויד ומיכל גרוסמן. ולידי בעין כרם גר אטיין דבל, במאי תיאטרון שהאהבה הביאה אותו ארצה מבלגיה, והתיידדנו באוטובוס, וכך הפכתי לעוזרת במאי שלו והכרתי הרבה אנשים, ביניהם פטר ההונגרי שנהיה אהובי לתקופה קצרה והוא שהפציע לפני כשבועיים לקפה אתי ולפוסט יוטיובים אתכם... פטר חזר להונגריה, שאר השחקנים שהיו בהצגה ההיא עברו ברובם לת"א, ואין לי מושג מה קורה כיום בפרגוד, ששם העלינו הצגה אחרת, זו שפטר עצמו ביים. מבין החברים שלי ששיחקו בהצגה של פטר, הרוב התחתנו והולידו ילדים במקומות שונים בארץ ורובם לא עוסקים בתיאטרון.
מה אני מנסה לומר בזה? אני לא מתגעגעת לתיאטרון, ובטח לא מתגעגעת להיות עוזרת במאי - זה יותר גרוע מלהיות עורכת לשונית 
.
באף אחת מהתקופות האלה, מלבד לזמנים קצרים ובבתאחתיים, לא הייתי מאושרת יותר מעכשיו, אם בכלל.
אפילו מבחינת יצירה, בשביל לשבת לכתוב הייתי זקוקה ליותר שקט ובד"כ כתבתי בעיקר אחרי התקופות ה"בוהמיות" ולא במהלכן.
אז אני לא מעדיפה בשום אופן את אז על עכשיו, אבל כן יש בי צער, וזה כן שינוי כפול, שינוי של העיר ירושלים המתחרדת והמזדקנת והמשמימה, ושינוי שלי שהעולם שלי והאנרגיות שלי שקועים יותר במשפחתי הקטנה האהובה וגם פה בממלכת האינטרנט (פה אני הולכת ברחוב ופוגשת אנשים מעניינים, לא בירושלים). אז כן, המחזה של עכשיו הרבה יותר טוב במהותו, אבל לתפאורה של אז אני לפעמים מתגעגעת.
