הדרי מתעניינת בידיות של דלתות. הדרי מתעניינת בכל דבר, ואם יש משהו שאינו קיים בלקסיקון שלה (אם כי הלקסיקון שלה כרגע בג'יבריש מופלא) זה שעמום. ואני תוהה מתי התחלתי אני לחשוב שהחיים אפורים. בילדות המוקדמת היה לי נורא מעניין אבל בעיקר בתוך הראש שלי, חייתי את הדמיון באינטנסיביות רבה. מגיל העשרה שהתחיל אצלי מאוד מוקדם, הייתי תמיד מאוהבת במישהו, ואז לראות את המישהו הזה היה הכוכב באפרורית חיי. והניסוח הזה הוא של אבא שלי, שברומן שכתב, "מקום שלישי", הגיבור אמר לעצמו "דוג את הכוכבים באפרורית חייך, אדם". ואמא שלי אמרה שהיא לא מבינה את שנינו ושהחיים לעולם לא אפורים בעיניה.
מצד אחד זה מאוד שייך לטמפרמנט האמנותי, לחשוב שהחיים אפורים, ומצד שני בשביל ליצור אמנות טובה צריך דווקא לראות את הגוונים שבמציאות, לא? לא לברוח לשיאים ולמה שגדול מהחיים.
ועוד בעיה היא באמת השיאים, הרגעים הגדולים, שטוב אם הם מתבלים את חיי היומיום ומוסיפים להם גוונים, אבל לפעמים הם מקהים את הרגישות לכל מה שאינו הם, והופכים את היומיום לאפור עוד יותר.
