סליחה שאני משגעת אתכם. אבל לקרוא לבלוג בשם באנגלית, שהוא גם ציטוט משיר, נשמע לי אדולסצנטי מדי. ומצד שני אני מוצאת בי אפילו געגועים לתקופה ההיא, שכשהייתי בה נשבעתי לא לשכוח כמה רע היה ולא להתגעגע. אבל כמו שאמרה לי אריאל כהרגלה בניסוח יפה ומדויק, כשאת הופכת לאמא את כאילו הופכת תקליט לצד השני, וזה מעורר מחשבות ונוסטלגיות. אז היום הידכדכתי לי מהחמסין ומזה שאני סגורה בבית עם העבודה ואז אמרתי לעצמי שלהיכנס למצברוח רע כי אני בבית וחם לי זה בדיוק אני של גיל ההתבגרות, מה שאומר שלא כל כך השתניתי, וזה אשכרה שימח אותי! :)
עוד דבר ששימח אותי: גיליתי בלוג מרתק של מרית בן ישראל ברשימות, והיא כתבה על סרט שאני מאוד אוהבת - לב פראי של דייוויד לינץ', שלמרות שהוא ממש אלים מדי בשבילי אני לא עומדת בפניו, וגם הסבירה לי למה אני אוהבת אותו וגם על הדרך למדתי ממנה הגדרה מקסימה לריאליזם - אעתיק רק את זה, אבל מומלץ לקרוא את כל הרשימה:
"...הגדרת הריאליזם של יעקובסון (רומאן יעקובסון, אחד מגדולי חוקרי התרבות של המאה העשרים): שואלים ילד שאלה בחשבון, אומר יעקובסון, ציפור עוזבת את הקן שלה ועפה ליער. היער נמצא במרחק כך וכך, הציפור עפה במהירות כזו וכזו, מתי הציפור תגיע ליער. והילד? הוא רוצה לדעת מה צבע הקן. זהו רגע של ריאליזם לפי יעקובסון; עד שהילד התעניין בצבע הקן לא עלה בדעתנו שיש ממש בסיפור."
