דברים שאהבתי בירושלים

א': ילדות

ניות, השכונה שגרנו בה: הרחוב שלנו הקטן ורב-העצים, רחוב ניות. רחוב דוידסון הרחב יותר המקביל לו. עמק המצלבה שדרכו עברה הדרך לבית הספר היסודי ע"ש פולה בן גוריון.

ובכיוון הנגדי: לרדת מן הבית עד סוף הרחוב, עד רחוב בורלא (אמא לא הרשתה לבד, ובביתה של חברתי נעמי מתחו עלינו ביקורת וניסו לשכנע אותי לחזור הביתה בכוחות עצמי ולעשות לאמא הפתעה, אבל ידעתי שהיא תיבהל ולא הסכמתי). עוד יותר לרדת – ושם הרחבה הקסומה של השופרסל (וכיום גם סופרפארם). פונים שמאלה ומימין משתרע ואדי פראי שעושים דרכו קיצור דרך (היום תחנת דלק ניות), חוצים את הכביש הגדול של הרצוג (יש ילדים שחוצים לא במעבר, גיבורים. אני מצטרפת אליהם בלי ידיעתה של אמא). מעבר לכביש הסופר-דופר – מכשירי כתיבה! והווידיאון (עד היום). להגיע עד הווידיאון זה רחוק נורא, כשאני מנסה לדמיין מה זה "לברוח מהבית" – זה ללכת עד הווידיאון ולשבת שם כמה ימים .

ולעבור ליד הוואדי כשיורד גשם דק זה אושר.

מכאן אפשר לקחת 19 לבית הספר ולא לחכות הרבה זמן לקו 17 שעומד ברחוב בורלא. קו 19 עתיר מפגשים, כל הילדים נוסעים בו. (ושנים אחר כך הוא עוד מוסיף להיות עתיר מפגשים, ואפילו הופך להיות האוטובוס שמגיע לאוניברסיטה בהר הצופים).

מרכז העיר: סניף הבנק בכיכר מנורה. לקחת 17 ולרדת בגרפוס, שם ובכל האזור של המשביר תמיד יש יותר רוח, וקר יותר, מבכל מקום בעיר. מאחורי המשביר חנות הספרים יד-שנייה "ילקוט" שאנחנו קונים ומוכרים בה בקצב מסחרר. (והיא עוד שם! הייתי שם ביום שישי!) וברחוב הלל מקום עבודתה של אמא שלי, מערכת עיתון "חדשות". ובכלל רחוב הלל, משהו בו הקסים אותי. ועוד מקום עבודה של אמא יותר במורד הרחוב: בית אגרון.

[אני כותבת לפי זמנים אבל לפי מקומות גם אפשר. למשל חנות הספרים ילקוט שמלווה אותי מאז ועד היום. אבל לאט לאט, אני צריכה דווקא להפריד את השכבות, כל השכבות של העיר הזאת יושבות עליי בבתאחת כמו עוגת נפוליאון כבדה מדי.]