כשהייתי בכיתה ט' עברנו לגור בעין כרם, דבר שלפי הרגשתי הרחיק אותי ללא נשוא ממרכז העולם/מרכז העיר/המרכז החברתי והפך אותי לצרכנית כבדה של קו 17, שהשתמשתי בו עוד כשגרנו בניות אבל עכשיו זה היה מהצד השני של המסלול. היה לוח זמנים, אבל האוטובוסים יצאו מתי שבא להם (כלומר לנהגים). מצד שני אווירת הכפר והאינטימיות וכו' התבטאה גם בזה שהנהגים היו עוצרים לי ליד הבית (ליד הסמטה שמובילה הביתה). פיתחתי היכרות די אינטימית עם הנהגים, שי שהיה מדבר לאט מאוד ופעם חיבק את כתפיי (לא בנסיעה!) וחברתי מיה אמרה שזה לא בסדר, ויחזקאל שגר בעין כרם גם כן והיו לו שני סוסים.
מצד אחד, כאמור הורחקתי ללא נשוא מהמרכז והתחלתי לנשום לרווחה רק כשהייתי מגיעה (אחרי עשרים דקות המתנה לקו שבע עשרה וחצי שעה נסיעה בו) למרכז העיר או לרחוב עזה האהוב (אגב, אחותי התוודתה שאפילו אחרי שנים, ולא משנה איפה היא נמצאת - כשהיא רואה קו 17 היא מיד רוצה לזנק ולרוץ אחריו. ממש אינסטינקט הישרדות) אך מצד שני, גם אליי כמו אל הוריי דיברה הרומנטיקה הזו של מגורים בכפר, של הכנסיות ושל האורות המנצנצים מהגבעה שממול. עם המוזיקה הרומנטית שאבא שלי השמיע כל הזמן, מתקליטים שמלווים ברחש תמידי, והאווירה האפלולית בבית (מה שאני קוראת "חושך" ואמא שלי "תאורה רומנטית") ועם הורמוני גיל 14 שלי, הפנטזיות הרומנטיות מילאו את הבית, את הכפר ואת העולם.
עניין אחר היה החתולים. בחצרנו גרה כבר שוני, "אם כל חתול" כפי שקרא לה אבי, ובמהרה המליטה חמישה גורים, ואנחנו גילינו את עולם החתולים והתאהבנו, בייחוד אני.
באותה תקופה נהגתי לקלוע את כל שערי-החלק-מדי-לטעמי-אז בצמות דקות "כדי שיהיו לי גלים", ופעם צילמו אותי (מן הסתם אמא שלי או אחותי) מנשקת את אחת החתולות (בטח ניני) בגינה, עם צמות. לאחרונה בעקבות ביקור האקס והמפגש המחודש שלי אתו התברר שהתמונה הזו תלויה על הקיר בביתו בבודפשט, מה שמשונה (ונחמד) - שאני של גיל 14 מעין כרם תלויה על קיר של דירה לא מוכרת בעיר כמעט לגמרי לא מוכרת.
ובכיתה י' עברתי לתיכון לאמנויות שבמשך אותה שנה ראשונה שכן ברחוב נרקיס 11, באותו מבנה של חטיבת הביניים שלי. זה היה נורא נעים, בית ספר קטן שבכל שכבה בו הייתה רק כיתה אחת או שתיים, והמבנה כולו היה קטן ובן שתי קומות בסך הכול.
והיה ילד אחד בכיתה י"ב, שחשבתי שהוא מחזר אחריי (למרות שהוא הכחיש את זה חלק מהזמן) וחלק גדול מזיכרונותיי מבית הספר כרוך בהתרוצצויות שלנו אחד אחרי השני וביחד. אבל כמו שקורה לי הרבה, לפעמים המפגש עם מישהו שנראה חשוב בתקופה מסוימת הוא רק עילה למפגש עם אדם אחר ואותו אדם אחר הוא שנהיה חשוב לאורך זמן, וכך אותו ילד ששאל אותי ביום הראשון ללימודים "מי את?" הכיר לי את מי שנהייתה חברה מאוד טובה וחשובה שלי, והיא בעצם זו ששלחה אותו לשאול מי אני, אבל עליה (ועל שכונתה - רמות - שאז עוד לא הייתה חרדית - משפט שתשמעו פה הרבה) בפרק אחר.
