ליצנה קטנה שלי

בבוקר התחבקנו חיבוק ארוך ובאיזשהו שלב התחלתי לשיר לה משהו על ללכת למטבח לאכול משהו (ולהתארגן לגן), והיא אמרה לי: "לא! רק לדבר על חיבוק." אז דיברתי, ואמרתי לה כמה נעים וטוב להתחבק איתה. ובאמת הדקות האלה של חיבוק איתה בבוקר מזינות אותי כל כך, הלוואי ויכולתי לצייר את מסלולם של הצבעים המדהימים שעוברים בתוך החיבוק שלנו.

ולא על זה התכוונתי לכתוב. אלא לספר זיכרון ילדות חגיגי, שכשהייתי בבית הספר היסודי, הייתה מסיבת חנוכה בבית הספר אחרי הצהריים, ובאתי עם הוריי, ופתאום לראות את בית הספר המוכר אחר, כשבחוץ מתחיל כבר להחשיך והנרות מאירים בחנוכיות וההורים שלי שם אתי, היה מדהים. אולי זו ההזרה ששקלובסקי דיבר עליה, המציאות התנערה והתרעננה והייתה לי לרגע הרגשה שאני נוגעת בהוויה האמיתית (מן הסתם לא כך ניסחתי את זה לעצמי בכיתה א' או ב' או ג', אבל ככה אני יכולה להתקרב ללהסביר את זה היום).

משהו מן ההתרגשות הזאת דבק בי כשאני הולכת עם הדר לאירועים כאלה, כמו מסיבת פורים אתמול, פתאום אנחנו מגיעות לחלקים בעיר שאנחנו בדרך כלל לא פוקדות, פתאום אנחנו בחוץ כשיש חושך!!, הולכות יד ביד בגשם והדר מחופשת לליצן... אלה רגעים שבהם החיים נראים אמיתיים.

חול

בשבת בבוקר עמדתי בים בגובה הברכיים, והילדה שלי בזרועותי פחדה וחיבקה אותי חזק, והים היה גדול ונוכח (לא כמו בשיר של ג'ון ברימן, "הים גדול ומתגעגע") וגם אני הייתי נוכחת לגמרי בו. ואחר כך כשפסעתי יחפה ושולי שמלתי רטובים ומלוחים, חול זהוב קישט את כפות רגלי כמו אצעדות של רקדנית בטן.

ואת דנדון הפעמונים השלמתי בדמיון.