זה היה יום שני בערב, ואנחנו נסענו בשאטל ממלוננו הנעים, הילטון
קורפו, אל מרכז העיר לשוח. אבל כשרצינו לחזור, התברר שאותו יום הוא חג הנהגים (ככה
זה על סמך זיכרוני. מי שמצוי בהילכות יוון ואִיֶיהָ – מוזמן לדייק), ואין שום
תחבורה.
בהתחלה היינו נונשלנטיים, חשבנו שנמצא נהג פחות אורתודוקסי, איזה
חאפר, ואולי אפילו טרמפ. אבל לא. השלב הבא היה לנסות למצוא מקום לינה אלטרנטיבי
ללא צורך בנסיעה. "אל תדאגו," אמר אבא שלי, בביטחון פטריארכלי מגונן.
"אני אמצא לנו מלון ללילה!"
אבל התברר שהרבה אנשים חשבו על זה קודם, לפנינו. במלון קטן במרכז העיר
שנדחקנו אל דלפק הקבלה שלו כבר הציעו לאנשים לישון על הספות בלובי.
בסופו של דבר הבנו שאין לנו אלא לצעוד בחזרה למלון. זכור לי שמדובר
ב"חמישה קילומטר", אבל לא ברור אם הזיכרון אמין. זכור לי גם שהלכנו על
הכביש המתעקל שניבט אל הים ואל החוף שלא היה של חול אלא של אבנים משוננות. אבא
ואני הלכנו בראש, אמא ואחותי מרחק מה מאחורינו (עם השנים אני נהיית העתק של אמא
שלי, גם במובן הזה: הולכת תמיד מרחק מה מאחור), ושרנו שירים של הביטלס. הירח זרח,
הים יִמיֵים, הרגליים הלכו, ובאורח פלא (ואולי הודות לכביש החד משמעי) גם לא הלכנו
לאיבוד, ולפנות בוקר כבר השלכנו את עצמנו אל המיטות הרכות של הילטון קורפו.
"אמרתי לכן שאני מסדר לנו מלון הלילה!" אמר אבא שלי בנימת
ניצחון.
