יום הולדת

הבוקר בשבע וחצי השארתי את האוטו במוסך לטיפול, ובדרך חזרה (אין כמו הליכה ברגל לרקימת מחשבות ושיחות) הייתה לי שיחה דמיונית עם אבא שלי. סיפרתי לו שהיה דווקא בסדר במוסך, והוא אמר "יופי, אולי תיקחי גם את האוטו שלי." קשה היה לו עם הדברים הפרקטיים האלה. בשנים האחרונות אולי הוא גם היה אומר לי כל הכבוד - או שהייתי מבקשת ממנו שיגיד לי כל הכבוד והוא היה אומר לי "כל הכבוד, מותק."

היום יום ההולדת שלו - חשבתי על זה כבר מתחילת החודש וחשבתי איזו מוזיקה אשים לכבודו בבלוג. מוזיקה הייתה חשובה לו מאוד, וגם לי. אבל לרוב, לא אותה מוזיקה. אז מוזיקה בשבילו או מוזיקה בשבילי? מצאתי משהו שהוא גם וגם - איב מונטאן בשיר המצחיק על מנצח התזמורת שמאוהב באז'ני היפה, ולכן במקום את החמישית של בטהובן הוא גורם לתזמורת לנגן איזו מנגינה אחרת (שגם היא מוכרת לי נורא אבל לא זכור לי כרגע מהי). בסוף הקטע איב מונטאן גם שר נפלא את c'est si bon.

אז למה הקטע הזה?

כי איב מונטאן נורא מזכיר את אבא שלי, ואבא שלי באמת היה מחקה אותו מעולה.

כי ההומור הזה דיבר אליו.

כי גם הוא לפעמים התבאס מהנשים בחייו שמעדיפות כל מיני מנגינות "נחותות" על המוזיקה של המלחינים הגדולים.

כי גם הוא היה מנצח. בבית, על התקליטים שלו, עם מקל מנצחים אמיתי. ובין השאר על החמישית. והוא עשה את זה ממש ממש טוב. באופן כללי, הייתה לו נטייה לעשות דברים ממש ממש טוב.

כאן אמור להופיע סרטון, אבל כרגע הוא נעלם, אז אפשר כאן: http://www.youtube.com/watch?v=mkDmlaLbXL4

[ לא הצלחתי להגדיל את הסרטון, אבל אם תלחצו מימין למטה (איפה שכתוב יוטיוב, לפחות בהתחלה) תוכלו לצפות בו ביוטיוב.]

People don't disappear in thin air

יום השנה השני למותו של אבי מתקרב, וככל שהיום מתקרב גם אבא שלי מתקרב. אתמול, למשל, הוא הלך לידי במסדרון. ועלה בדעתי מה הוא היה אומר על עניין זה ועל אחר. אבל הגילוי הראשון של ההתקרבות הזאת, בשבוע שעבר, היה געגוע עז ופתאומי לטיסות ולשדות תעופה. טיסות ושדות תעופה, ובמיוחד הית'רו של לונדון, היו חלק גדול מהילדות שלי. כשהייתי בת שנתיים טסנו ללונדון לשלוש שנים. במהלך שלוש השנים ביקרנו לא מעט בהית'רו ללוות ולאסוף ולטוס בעצמנו, ומשחזרנו לארץ טסנו לפחות פעם בשנה לחו"ל. ולכן בשבילי יש בהוויית שדה התעופה, על כל הזרות והריגוש וההרפתקה הכרוכות בה, גם משהו ביתי ומוכר ובטוח. (כמובן, אין על השילוב הזה – זרות וריגוש + מקום בטוח – פלא שלא נהייתי דיילת כפי שתכננתי בילדותי, אבל כבר אז הבנתי שעקבים ואיפור זה לא ממש אני.)

[ואגב, אני מתה על הרגע הזה בהמראה, שהצלעות כבר עולות למעלה והבטן התחתונה נשארת למטה. כעבור רגע היא עולה גם כן, אבל אני מתה על ההשתנקות הזאת, ועכשיו שאני חושבת על זה, יש תנועה בריקודי בטן שדומה לזה J.]

וסיפור מכונן על אבא שלי ועליי בשדה תעופה. ליד המסוע של המזוודות, פתאום הוא נעלם לי. וכעבור רגע, כשהוא שוב היה, ואמרתי לו שחשבתי שהוא נעלם, הוא ענה לי בביטוי אנגלי: People don't disappear in thin air.

(אני מניחה שרזונו של האוויר, כביכול, תפקידו להדגיש את אי היכולת להיעלם בו...)

כמובן, המשפט נחקק היטב בזיכרוני ומתישהו בכיתה ד' כתבתי אותו בחיבור באנגלית. המורה, שלא הכירה את הביטוי, תיקנה לי בעט אדום ושינתה את thin ל-the.

הוא נוכח עכשיו, לא כפי שהיה בשנים האחרונות אלא בערך כמו בתמונה הזאת, כשאני בת עשר והוא בן חמישים...

אלדו

לי לא היה אכפת ממש שהוא צ'לן בעל שם עולמי, הייתי ילדה, וכשהוא ישב על יד השולחן העגול במטבח של בית הוריי בעין כרם היה אכפת לי בעיקר שהוא ברזילאי, ומיד בדקתי איתו את תקפותן של אהבותיי: אסטרוד ג'ילברטו, ז'ואאו ז'ילברטו, גל קוסטה, ז'ובים, דוריוואל קאיימי; ואת המילים שלמדתי מאותן אהבות, למשל סוואזיניה (עצובה). ואלדו, שהיה איש מקסים, אמר שהוא מתערב אתי שלא אצליח להגיד במבטא ברזילאי נכון קורסאוו (לב), ואמרתי, והוא הודה שהרווחתי בהתערבות ואמרתי את זה ממש כמו ברזילאית (חבל שלא ביקשתי כרטיס טיסה).

עכשיו אני מבינה יותר שאלדו פאריסו איש מפורסם וחשוב – אבל האמת שעדיין זה לא מה שמרגש אותי, בעיקר הוא היה איש כל כך נחמד ולבבי. ואני מודה שכן, מלבד הנחמדות והלבביות, עדיין מרגש אותי שהוא ברזילאי, ואני אוהבת לפגוש אנשים מארצות אחרות שמדברים שפות אחרות ולהרגיש איך זה פותח לי את העולם.

ומכל הדברים שקיבלתי מאבא שלי, אחדים דחיתי ואחדים לקחתי, ועכשיו אני מתבוננת בדבר הזה – קשרים (מקצועיים) עם אנשים מחו"ל, והיותו איש העולם, שמכיר מקומות שונים ושפות ותרבויות שונות – וזה כן. את זה אני בהחלט רוצה לרשת.

(כשחיפשתי את אלדו ביוטיוב, מצאתי אותו מנצח על יצירה יפה כל כך של באך, שאם איני טועה היא מוזיקת האהבה של ברברה הרשי ומייקל קיין בסרט "חנה ואחיותיה". והדמות שגילמה ברברה הרשי בסרט נקראה "לי".)

מכונת כתיבה

יום השנה למותו של אבא שלי מתקרב (בסוף החודש), ומעניין ומפתיע להיווכח כמו שנוכחתי כבר בהקשרים אחרים, שתאריכים ומועדים משפיעים. ככל שהיום מתקרב אבא שלי נהיה יותר נוכח, ועולים כל מיני זיכרונות (וככל שחולף הזמן הזיכרונות חוזרים יותר אחורה, לנעורים ולילדות שלי ולא לשנים שבהן היה חולה).

זה התחיל לפני כשבועיים כשהיו לי פתאום המון מחשבות ותחושות שקשורות לשהות בשדה תעופה, ונזכרתי ברגע מכונן שאספר אותו בהמשך, אולי ביום עצמו. וגם מצאתי תמונה יפה של שנינו, וישנה גם התמונה שלו צעיר ומחייך, שכשעברנו דירה הנחנו אותה על המדף של ספרי השירה, אבל חוץ מזה עולים כל מיני דברים קטנים, ואתמול תוך כדי עריכת ספר של סימון דה בובואר, מצאתי קטע שבו סימון מספרת על הכתיבה שלה כילדה, וזה הזכיר לי משהו, וכתבתי:

כשהייתי בת תשע קיבל אבי לראשונה מחשב (כזכור לי, קיבל אותו לכמה חודשים למשמרת ממישהו שנסע לחו"ל), ועליו, באותיות ירוקות מרצדות על גבי מסך שחור, כתב את ספרו "מקום שלישי".

אליי העביר את מכונת הכתיבה שלו, ועליה כתבתי אני את הספרים שלי, סיפורים קורעי לב על יתומות בריטיות בפנימיות. כמה שמחתי במכונה הזאת! עכשיו כשאני נזכרת בה האצבעות שלי מתרעמות על קלות ההקלדה במחשב. שם היה צריך ממש ללחוץ על הקלידים! ובאמת הרגשתי כשכתבתי בה כאילו אני מנגנת בפסנתר. וגם, הרגשתי כאילו אני מין כותבת מקצועית שכזאת. וגם היה כיף להוציא את הדף המודפס – תוצר! – ולהכניס חדש.

על המכונה הקלדתי את השיר הארוך מאוד "זה", שעסק ברגע חמקמק של השראה או אפיפניה (קשה להגדיר – לכן קראתי לזה זה...), שלימים השמדתי אותו ופחדתי מאוד שעובדי הזבל יחברו את הקרעים.

מעולם לא העדפתי הקלדה או הדפסה על כתיבה, אני אוהבת את כתב היד שלי ואני אוהבת מגע מחברות ועטים, אבל מכונת הכתיבה הייתה מין אביזר של בגרות, כלי עבודה עם תכונות של קמיע, שעובר מאב לבת, וכנראה הוקרתי את האות הזה לקשר בינינו, שבערוצים מסוימים נחסם ונבלם, אבל הערוץ שתמיד זרם בו בקלות ובחופשיות היה הכתיבה (לא שהתכתבנו בינינו, אלא שאבא שלי הכיר בי ככותבת וזה משהו שהיה משותף לנו).

["מכונת כתיבה" נשמע טוב אבל פתאום קלטתי שזה בדיוק כמו שהצרפתים קוראים למצלמה "מכשיר צילום", וזה תמיד נשמע לי עילג :)]