בכוונתי לכתוב על פיונה אפל, אבל יש בחיקי יצור חמוד שמשבש עליי את דעתי, אז נראה מה יצא.
טוב, שמעתי עכשיו ב-88 (אלא מה?) את השיר Extraordinary Machine, מהאלבום הנושא את אותו שם, והתפעמתי מהעיבוד היפה ומהקול הבלוזי הנמוך המדהים של פיונה, והתחלתי לומר לעצמי, כהרגלי, שאני צריכה את הדיסק הזה, ואז נזכרתי שלבושתי יש לי הדיסק, ושמעתי אותו בקושי פעמיים. עכשיו אני שומעת אותו בשלישית, אבל תשמעו, באמת יש פה בעיה.
שמעתי את פיונה לראשונה בסרט "פלזנטוויל", שם היא שרה קאבר ל-Across the Universe. נדלקתי על גוון הקול שלה וקניתי את הראשון שלה, Tidal, אלבום מאוד חזק - גם המילים, גם המנגינות, גם העיבודים שהפסנתר (שהיא עצמה מנגנת) וכלי ההקשה דומיננטיים בהם. אחר כך קניתי את השני ( When the Pawn), ואף ששירתה השתבחה וקולה מענג מתמיד, רק שיר אחד שם ממש תפס אותי - Paper Bag נדמה לי שקוראים לו. ובאלבום הנוכחי עיבודים קסומים, שירה קטיפתית ומרגשת מתמיד, אבל - לא נעים לומר - קצת משעמם.
עוד לא התעמקתי במילים. לגבי האלבום השני, אני לא חושבת שאמת רגשית היא מה שחסר בו. להפך, יש שם תכנים מאוד כואבים, אולי חשופים עוד יותר מאשר באלבום הראשון. אבל איכשהו השירים ארוכים מדי, מתפזרים, מרפים מן השומע או מאפשרים לו להרפות מהם. כנראה אמת רגשית לא מספיקה, צריך גם לעבד אותה היטב.
ברדיו השמיעו אחרי השיר החדש את Shadowboxer מהאלבום הראשון, שהיה יותר מחוספס ופחות מהוקצע, והרבה יותר מרגש. Tidal. מומלץ.
לחתלתולה קוראים אינארה. בטח בסוף יישאר מזה רק נני. אינארה היא דמות מהסדרה פיירפליי (ומהסרט סרניטי). ואינארה-נני מעדיפה את השַל שלי על פניי. להיעלב? (מתברר שגם לשבת על השולחן זה טוב. אבל אין על השל)