זה התחיל עוד בילדות או בגיל ההתבגרות המוקדם, כשהתרגזתי שהחיים הם לא כמו בספרים, כלומר שהם בנויים בתבניות של יומיום ולא בתבנית אֶפּית עם התחלה, שיא והתרה. אחר כך קראתי את "אנטיגונה" של ז'אן אנוי (Antigone - Jean Anouilh. אם אני לא טועה יש תרגום עברי ב"מטעם" האחרון) ושם אנטיגונה אמרה לקריאון שהיא בָּזה לאושר הבינוני שהוא מתאר, כשהוא מדבר על איזו ישיבה בפארק בין ערביים וצפייה בילד משחק, אושר מתון של אדם שהתפשר. היא מעדיפה למות בשיא ובלי לוותר על עקרונותיה המוחלטים.
[הנה תרגום של הנאום הזה כפי שהופיע בוויקיפדיה:
"I am disgusted with your happiness! With your life that must go on, come what may. You could say you are all like dogs that lick everything they find. You with your promise of a humdrum happinessprovided a person doesn't ask much of life. I want everything of life, I do; and I want it total, complete: otherwise I reject it! I will not be moderate. I will not be satisfied with the bit of cake offered for being a good little girl. I want to be sure of everything this very day; sure that everything will be as beautiful as when I was a little girl. If not, I want to die!"]
ומצד שני אני חושבת שיש גדוּלה דווקא ביכולת להיות מאושר מהחיים כפי שהם, מהיומיום, והרי לשחות בים או לרקוד (בחתונה, למשל) זה אושר (גופני) צרוף, לא בינוני ולא נעליים (והדרי תגיד שנעליים זה אושר צרוף).
וכל זה כרקע לכך שבשנים האחרונות, נורא מעצבן אותי שמדברים על הבורגנים ועל הבורגנות. אני מרגישה שמבקרים אותי. כאילו איזו אנטיגונה בבתאחתית כזאת טוענת שנהייתי קריאון. אני לא יודעת למה אני משייכת את עצמי לבורגנים, כנראה בגלל המונוגמיה וההורות והחיים המסודרים, אבל אני לא יודעת בדיוק מהי (כאן ועכשיו) ההגדרה של בורגנות.
בכל מקרה, אתמול הייתי בסרט "חלון פנורמי", ופחדתי שזה יהיה סרט כזה, שמבקר את הבורגנות ואני אצא מתגוננת ועצבנית. אבל לא. זה היה סרט טוב ועצוב ובעיני הוא היה סרט על זוג מסוים, ועל המלכוד שלהם, וכן, גם על אמריקה הפרוורית של שנות החמישים, ואייפריל שבסרט הזכירה לי גם את לוסי ג'ורדן, וכן, למרות שאנחנו לא בשנות החמישים, כשאישה יולדת זה מצמצם את אפשרויות הבחירה שלה, וגם את של האב אבל פחות. ועם כל זה, לא הרגשתי שהסרט מאשים אותי בבורגנות, ואז הבנתי שאולי בורגנות-כאן-ועכשיו-בשבילי, וגם לפי הסרט, היא חיים שבהם לא עושים את מה שרוצים באמת ולא מבטאים את האני האותנטי, ושלאחרונה אני עושה הרבה דברים שמבטאים בשבילי את "החיים שמתחת לחיים" (ובראש ובראשונה הכתיבה הספרותית שלי, אבל גם דברים אחרים) ולכן אני לא מרגישה בורגנית ולא מרגישה שהביקורת הזאת חלה עלי.
