Back in the chain gang

אני מתה על השיר הזה של הפריטנדרס

כמו שהרבה פעמים אני אוהבת נורא שירים ששונים מאיך שאני חווה את העולם רוב הזמן. בתוך שיר כיף להתמסר לכל מיני הלכי רוח אחרים - ובעיקר רומנטיים.

זה שיר רומנטי par-excellence. תראו רגע את המילים

FOUND A PICTURE OF YOU, OH OH OH OH
WHAT HIJACKED MY WORLD THAT NIGHT
TO A PLACE IN THE PAST
WE'VE BEEN CAST OUT OF? OH OH OH OH
NOW WE'RE BACK IN THE FIGHT
WE'RE BACK ON THE TRAIN
OH, BACK ON THE CHAIN GANG

A CIRCUMSTANCE BEYOND OUR CONTROL, OH OH OH OH
THE PHONE, THE TV AND THE NEWS OF THE WORLD
GOT IN THE HOUSE LIKE A PIGEON FROM HELL, OH OH OH OH
THREW SAND IN OUR EYES AND DESCENDED LIKE FLIES
PUT US BACK ON THE TRAIN
OH, BACK ON THE CHAIN GANG

THE POWERS THAT BE
THAT FORCE US TO LIVE LIKE WE DO
BRING ME TO MY KNEES
WHEN I SEE WHAT THEY'VE DONE TO YOU
BUT I'LL DIE AS I STAND HERE TODAY
KNOWING THAT DEEP IN MY HEART
THEY'LL FALL TO RUIN ONE DAY
FOR MAKING US PART

I FOUND A PICTURE OF YOU, OH OH OH OH
THOSE WERE THE HAPPIEST DAYS OF MY LIFE
LIKE A BREAK IN THE BATTLE WAS YOUR PART, OH OH OH OH
IN THE WRETCHED LIFE OF A LONELY HEART
NOW WE'RE BACK ON THE TRAIN
OH, BACK ON THE CHAIN GANG

הוא רומנטי כי האהבה נתפסת כאידיאלית והאוהבים כתמימים שהעולם הפריד ביניהם. מה שנכנס הביתה והוציא אותם משם זה לא הם (בניגוד לשיר החכם הזה של לאה גולדברג: "זה לא הים אשר בינינו/ זה לא התהום אשר בינינו... זה אנו שנינו אשר בינינו" אלא משהו חיצוני מעורפל, הטלפון והטלוויזיה והחדשות. והעולם נתפס כשורת האסירים העובדים עבודת פרך. מעצם הניגוד הגדול בין האהבה לעולם נראה שהאהבה לא יכלה להמשיך להתקיים בתוך העולם...

טוב אבל די לנתח, הרי אמרתי שבשירים כיף להתמסר אז אני מתמסרת. ויחד עם כריסי היינד אני נשבעת שהמנוולים יבואו על נקמתם אבל יותר מהכול השורות האלה שוברות לי את הלב:

like a break in the battle was your part in the wretched life of a lonely heart

(וחוץ מזה - אני נורא אוהבת את ה-oh...)

לא סוף עונת התפוזים

לפני כמה ימים נפל (או הופל) הפלאפון שלי והמסך מת. מיד נתקפתי חרדה שמא יכתבו לי סמס"ים נורא יפים ולא אוכל לקרוא אותם, ומסרתי אותו לתיקון במקום המוזר ההוא שנראה כמו טרמינל של שדה תעופה (אבל מפאת מיקומו - טרמינל של שדה תעופה לחרדים). קיבלתי טלפון חלופי שלקח המון זמן עד שלמדתי להפעיל אותו וגם נתנו לי מטען לא מתאים וחשבתי שאולי תיגמר לי הבטריה ובדיוק יכתבו לי סמס"ים נורא יפים ואני לא אוכל לראות אותם (עכשיו אני סתם צוחקת על עצמי, לכל מי שעונה לי ברצינות על דברים כאלה). באתי לקחת את הטלפון אתמול (טרמינל, חרדים - ביתר שאת, ולקח המון זמן והדרוש הייתה מלאך), ואמרו לי שלא תיקנו כי עלות התיקון 300 ש"ח ואולי אני רוצה לשדרג. בינתיים סתם הדלקתי את המכשיר, והנה המסך פועל! נותר רק למצוא את כרטיס הסי"ם שהעובדת שכחה בטלפון החלופי. בסוף הוא נמצא והלכתי משם עם הטלפון שלי (סמס"ים יפים, תמונות and all), בלי לשדרג ובלי לשלם 300 ש"ח. מסקנה - כשהמסך מתקלקל צריך לתת לטלפון לנוח והוא מתאושש לבד! מסקנה רצינית יותר - פיתחתי תלות במכשיר הארור הזה. ועכשיו הוא אצלי, הידד.

תרגיל כתיבה

היי חברים!

כמעט שכחתי שיש לי בלוג. ועכשיו נזכרתי, אז רציתי להיעזר בכם לצורך משהו שאני מכינה, בהנחה שגם אתם תיהנו מזה. והמשימה היא לכתוב סוף לסיפור הבא. אתם מוזמנים גם להוסיף הערות ככל העולה על רוחכם (קל, קשה, מעניין, לא מעניין, מה נראה לכם מתאים שיקרה ומה לא...)

פולקלור של תקופתנו (על פי הרוקי מורקמי. עיבוד: לי עברון-ועקנין)

נולדתי ביפן ב-1949 והתבגרתי בשנות ה-60'. בגיל שבו הייתי חשוף ונוח להשפעה יותר מכול, בלעתי בשקיקה את כל מה שהיה לשנות ה-60' להציע, אבל אינני בטוח שהדור שלי אכן ספג את הזוהר של שנות ה-60': אולי רק צפינו בו כמו שצופים בסרט.

הסיפור שאני עומד לספר לא קרה לי אלא למכר שלי, אבל הוא במידה רבה הסיפור של הדור שלי – מין פולקלור של תקופתנו.

המכר שלי היה התלמיד הטוב ביותר בכיתה. זה שנתן תמיד את התשובות הנכונות, התנהג למופת, ולא השמיע אף פעם דעה מקורית. הייתה לו חברה שלמדה בכיתה מקבילה, וגם היא הייתה התלמידה הכי טובה בכיתתה. תמיד ראינו אותם יחד, משוחחים: בהפסקה, וברכבת בדרך הביתה. הרשים אותי שתמיד יש להם על מה לדבר. אבל באופן כללי, אני וחברַי חשבנו שהם מושלמים ומשעממים, כמו דמויות מפרסומת בטלוויזיה. קראנו להם "מיסטר קלין ומיס קלין".

כעבור שנים פגשתי אותו במקרה בנסיעת עבודה לאיטליה. אכלתי ארוחת ערב לבדי במסעדה, וגם הוא. לפעמים לא נעים להיות לבדך בארץ זרה, ולכן ישבנו לבסוף ביחד, ואז הוא סיפר לי את סיפורו.

מגיל צעיר חשבתי שאני אדם משעמם, הוא סיפר. ראיתי מסגרת, דרך שצריך ללכת בה, וכששמרתי על המסגרת קיבלתי תגובות מעודדות מהמבוגרים. אבל הייתי בודד, עד שהכרתי אֶת יוֹשיקוֹ. כשהתחלנו לדבר גיליתי מישהי שמרגישה, ורואה את העולם, בדיוק כמוני. לראשונה בחיי לא הייתי לבד. דיברנו בלי סוף ולא נמאס לנו.

בהדרגה התפתח בינינו גם קשר מיני. היינו מתמזמזים בחדרי או בחדרה. אצל שנינו ההורים כמעט ולא היו בבית. היו לנו שני כללים: לא מורידים את הבגדים, ומשתמשים רק בקצות האצבעות. אבל עם הזמן, זה לא הספיק לי. רציתי לשכב איתה. לא רק בגלל התשוקה המינית: הרגשתי שהקשר בינינו לא שלם. רציתי שבאמת נהיה אחד, רציתי להרגיש שייך למישהו בפעם הראשונה בחיי.

אבל יושיקו לא הסכימה. היא אמרה שחשוב לה להתחתן בתולה.

לקראת סוף התיכון ראיתי פתרון באופק: הצעתי לה שנתחתן. אבל יושיקו ליטפה את לחיי בחמלה ואמרה שאני תמים ועוד לא מבין את עולם המבוגרים. אנחנו צעירים ואהבָתנו עוד לא עמדה למבחן. אנחנו נלמד באוניברסיטה, ואחר כך כל אחד מאתנו יתחתן: היא עם מישהו מבוגר ממנה, ואני עם מישהי צעירה ממני; זו דרכו של עולם.

אחרי התיכון נרשמתי ללימודים באוניברסיטת טוקיו. לא ידעתי מה אני רוצה ללמוד ונרשמתי למשפטים, כמו שהורי רצו. רציתי שיושיקו תבוא ללמוד איתי בטוקיו, אבל היא נשארה בעיירה שלנו ולמדה במכללה לבנות. "ממילא אני אתחתן ולא תהיה לי קריירה," אמרה.

במהלך שנת הלימודים הייתי בודד נורא בטוקיו הגדולה והמנוכרת. אלמלא המכתבים שלה הייתי משתגע. בחופשת הקיץ, כשנסעתי הביתה ונפגשתי איתה שוב, הרגשתי שנפער בינינו מרחק. אנחנו כבר לא רואים את העולם באותה צורה. הרגשתי שאם לא נעשה משהו עכשיו, נתרחק ונאבד אחד את השני. שוב הצעתי לה להתחתן. היא אמרה שנישואים הם אחריות גדולה, שאנחנו צעירים מדי, שאני עדיין סטודנט ולא אוכל לפרנס אותה. אמרתי לה שלא אכפת לי כל זה: אני אוהב אותה ורוצה להיות איתה. יושיקו פרצה בבכי. "אני כל כך פוחדת מהחיים. כל כך פוחדת לצאת לעולם האמיתי בעוד כמה שנים. למה אתה לא מבין את זה? למה אתה לוחץ עלי כל כך?". ואחר כך אמרה לי משהו מוזר: "אני רוצה שתדע שאני באמת אוהבת אותך. ואמנם אני לא יכולה לשכב איתך עכשיו, אבל אני מבטיחה שאשכב איתך אחרי שאתחתן."

יושיקו ואני נפרדנו בהדרגה. פשוט התרחקנו. על נישואיה, למנהל תחנת טלוויזיה, שמעתי מאמא שלי.