בית/ מאת אורית גידלי (מתוך הספר "עשרים נערות לקנא")
[למיה]
א
הייתי עייפה כמו משאית זבל, שום כוח להרים את
הצעצועים של הילדה,
ניהלנו שיחה בּשוּחות של עצמה, הפגזים של עצמי:
לא, אינני בכלל עצובה, הלוואי עצובה,
לעצב יש את מתנת החשמל.
ב.
יד בובה מחוברת, אחת מרוטה, היא
לקחה מים לפה, אחר כך ירקה,
ופיזרה ספרים שאני לא מרשה
על פני הרצפה, את אמרת תעשי לך טובה
ובצליל הנחת השפופרת
שמעתי פתיחת חגורת בטיחות.
ג.
החושך יורד על ארונות המטבח
יורד על הלול שבו כלולת-נפשי הקטנה שטה בתוך הלילה
הפחים מלאים בריק
שואבים אשפה חדשה.
כוסות בכיור
כיסים בכביסה
אני ננסכת טיפה טיפה
ד.
מחר אקדם את הבוקר בפשטות של עושי מלאכה.
אקשור את שרוכי הילדה, כמו היו אוחזים דבר
שחשוב שלא ייפרם.
(למה שתגדל הילדה, למה שחיתולים לא יספגו אותה
ברַכּוּת של שמיכה, ופטמות
יימשכו אל פיה להעתיק את רוקה)
העייפות הזאת, חוסר היכולת להרים דברים מהרצפה
