יש המון המון תחזוקה בחיים שלי. להכין בקבוקים לשטוף אותם להכין אוכל לנקות לסדר לכבס עד אינסוף, לעבוד לשם הפרנסה למלא דלק (על טיפול תקופתי לאוטו לא בא לי לחשוב) סידורים למיניהם, להכניס את ארגז החול של חתולי בערב להוציא אותו בבוקר לאסוף צעצועים בערב, ללכת לסופר (אני שונאת כל כך) וגם הנעליים מתבלות (שלי מתבלות. של הדרי מתקטנות) והבית מתפרק (אתמול למשל - התפוצץ צינור מים. איזה כיף). ויש עוד הרבה דברים, וכל זה משאיר מעט מדי זמן לדברים שבאמת נותנים טעם, לכתוב, לעבוד בשביל הנפש (להכין ולהנחות סדנאות למשל), לבלות עם אנשים חכמים וטובים שממלאים אותי באנרגיות.
חשבתי שזה שאלה של מציאות מול פנטזיה, לקבל את המציאות כפי שהיא או לחשוב שהיא אפורה מתוך איזה טמפרמנט אמנותי/אדולסצנטי. אבל לא (או, לא רק ולא בעיקר). אלה מינונים מטורפים של תחזוקה משעממת.
נ"ב רומנטי - מזל שיש לי חבר כל כך טוב להתמודד יחד אתו מול הדברים האלה, כי אם לא, ככה התחכמתי עם עצמי אתמול בערב, לא הייתי אומללה מעייפות אלא עייפה מאומללות.
והדרי מקסימה ובאה לתת חיבוקים ולהתרפק.
לא הצלחתי שלא להיות פוליאנה בסוף :)
