טרי מהמח"א

מח"א = מקליט חלומות אלקטרוני. קיטי, בעקבות דיווחים שלי על "עד סוף העולם" של וים ונדרס (קיטי, אני טועה?)

חלמתי - והדרי העירה אותי ממש בעיצומו, בחמש ורבע - שדפק בדלת שלנו מישהו ואמר: "שלום, אני השכן שלכם ואני גנב, והחבאתי אצלכם דברים." הוא בא לקחת את הדברים שלו כי יש אצלנו רוחות רפאים. והתהלכנו אתו בבית (חזי ואני אחריו יד ביד, כי נורא פחדנו) והוא אסף את הדברים שלו וככה גם כנראה גירש את הרוחות.

התעוררתי ומיד ניסיתי לפרש. אני בגישה שכל הדמויות בחלום הן חלקים של החולם, כלומר גם הגנב הוא אני, אבל מסקרן איזה חלק בי. הוא היה חיובי - עזר לגרש את הרוחות - אבל אולי בגלל הדברים שהחביא בבית (הבית=הנפש?) היו רוחות מלכתחילה? 

מה שעלה לי בינתיים זה שרוחות הרפאים הם הזיכרונות, דבר שלאחרונה אני עסוקה בו יותר מהרגיל, והגנב הוא אולי החלק הכותב שבי, כי הרי החלק הזה "גונב" זיכרונות בלי בושה. החלק המבלבל הוא, שהגנב דאג לשלל שלו בגלל רוחות הרפאים... שהיה ביניהם ניגוד אינטרסים.

אתם מוזמנים להתייסף (מלשון יוסף - לפרש).

שתהיה לכולם שנה טובה, עם הרבה עניין והשראה, והעיקר - בריאות ושלווה...

ילדה נעלה נעלה נעלה

נכון יש עניין כזה שנשים אוהבות נעליים? אני למדתי את זה בעיקר מסקס והעיר הגדולה, לי עצמי יש בדרך כלל זוג אחד עד שהוא מתבלה לגמרי. אבל ייתכן שהדרי נולדה עם המאפיין הנשי הזה למרות הגנים שלי, כי לפני שבוע קנינו לה את נעליה הראשונות (ורודות מתוקות עם פרחים) והיא כל כך אוהבת אותן, וגם פיתחה עניין כללי בנעליים, והיא מנסה להנעיל את כל הנעליים (הגדולות והקטנות) על כל הרגליים (כנ"ל). אבל התוצאה מרחיקת הלכת יותר של העניין היא שיוצא ש"נעל" היא המילה הראשונה שלה. כלומר, יש "מה" שלפעמים בשעת בכי אפילו הופך ל"אמא" ממש או ל"אמאמא", יש "בבא", שזה גם אבא, גם ביי ביי וגם מפתחות, יש "נם נם" שזה אוכל ו"אהההה" שזה שתייה, "נה נה נה" שזה לשתות חלב מבקבוק, והערב התברר שיש גם "וה" שפירושו "וואו", אבל המילה הראשונה שהיא אמרה בשלמותה וכפי שהיא ומתוך כוונה ברורה הייתה: נ-על. אמנם יש עדיין גרסאות נוספות: נ-אה, נ-ען, ול-על, אבל היא כבר אמרה כמה פעמים "נעל", ובאושר רב.

היום כשהיא שלחה אל אביה חיוך מקסים ואמרה לו "בבא" אמרתי: היא די מבסוטה ממך, כמעט הגעת למדרגה של נעל. אכן מדרגה נעלה.

חוץ מזה, השלב הזה שהיא כבר הולכת ועושה המון דברים הוא נורא כיפי, בעיקר כי היא באה ומחבקת. ממש מחבקת עם הידיים כמו גדולה ומתרפקת ומחככת את הראש. ואז אנחנו נורא נפעמים ואומרים לה: תודה על החיבוק! אז היום כששכחתי ואמרתי רק: "איזה כיף!" היא הזכירה לי: "דה."

התיכון בגן הפעמון

אחרי השנה הראשונה שלי בתיכון לאמנויות שהיה ברחוב נרקיס 11, בית הספר עבר למבנה ששכן ממש בתוך גן הפעמון (ושם הוא שוכן עד היום). המעבר היה טראומטי מכמה בחינות: קודם כול כמה מאנשי שלומי למדו בי"ב כשאני הייתי בי', ובית הספר פתאום התרוקן מהם; שנית – הדרך שלי לבית הספר התארכה וכללה שני אוטובוסים, ויכולתי לגוון בהחלפה: לרדת מ-17 בתחנה המרכזית ולהחליף ל-18, או במשביר (לקיטי: טלי תקומי) ולהחליף ל-4 או 14. בכל מקרה זה היה מייגע, ובעיקר בדרך חזרה.

מי שהגיע (כמוני) מתחנת האוטובוס הגיע לבית הספר דרך גן הפעמון [למי שלא מכיר – גן ציבורי עם דשא, תיאטרון קטן ו... פעמון] ונכנס לתוך החצר, למגרש הכדורסל. אבל מי שבא במכונית בא מלמעלה והגיע היישר אל הכניסה לבית הספר, וזה היה אזור יותר חביב, כי ברבות הימים היו מגיעים משם הידיד שלי שפעם כיניתי אותו כאן עומר אז אדבק בכינוי – עומר למד שכבה מעליי ונהג בסוזוקי סוויפט של אמא שלו; והגיטריסט, שהיה בן זוגי כשהייתי בי"ב והייתי נורא גאה כשבא לבקר אותי בבית הספר במלוא הדרו, תלתליו וכובעי הקסקט והחולצות הצבעוניות שלו. אז בקיצור, משם באו ההפתעות הנעימות. (ופעם אחרי שנפרדנו הגיטריסט ואני, והוא בא לשם לדבר אתי, ניסינו שם מול בית הספר ללכת מכות כדי שאני אוציא את הכעס שלי ונוכל לחזור להיות יחד, אבל היינו עדינים מדי ובסוף התחבקנו ונשארנו פרודים.)

כדי לעשן היינו יוצאים לגן הפעמון עצמו אף על פי שלא היינו אמורים, וט' המתולתלת שהייתה שרה ומנגנת מדהים בגיטרה, ושלא סבלה אותי, הייתה יושבת שם על ספסל ומנגנת ואנחנו היינו מתקבצים סביבה (אני ממרחק בטוח. ואגב, לא מזמן נפגשנו במקרה ומיד הצגתי אותה לחברה שהייתה אתי כ"ט' שאהבתי אותה והיא שנאה אותי" והיא אמרה לי שהיא שנאה בעיקר את עצמה ואת העולם.) היו גם שני מוכרי בייגלה שהתפרנסו מאתנו, ואני במעופפות שלי, הייתי חייבת לאחד מהם חצי שקל והחזרתי לשני (שלא התנגד כלל), ואחר כך לא הבנתי למה מוכר הבייגלה צועק עלי שלא החזרתי לו את הכסף. היו שמועות שאפשר לקנות מהם, ו/או בגן הפעמון בכלל, גם דברים אחרים, אבל אני לא רציתי לדעת מזה.

ופעם, נדמה לי שבאותה שנה, גם התקיים בגן הפעמון היריד של שבוע הספר, וזה היה ממש כיף. וגם היה נעים להישאר בבית הספר עד מאוחר ב"יום של תיאטרון", יום שלישי נדמה לי, שבו למדנו עד מאוחר והרגשנו מאוד עסוקים ועל גן הפעמון ירדו הדמדומים וכדרכם, ריככו את הכול.

[זה החלק החמישי בסדרת הזיכרונות מירושלים. הצנעתי את זה כדי לא להוריד את הרייטינג ;).]

perfect day

Perfect Day

Just a perfect day
drink Sangria in the park
And then later
when it gets dark, we go home

Just a perfect day
feed animals in the zoo
Then later
a movie, too, and then home

Oh, it's such a perfect day
I'm glad I spend it with you
Oh, such a perfect day
You just keep me hanging on
You just keep me hanging on

Just a perfect day
problems all left alone
Weekenders on our own
it's such fun

Just a perfect day
you made me forget myself
I thought I was
someone else, someone good

Oh, it's such a perfect day
I'm glad I spent it with you
Oh, such a perfect day
You just keep me hanging on
You just keep me hanging on

You're going to reap just what you sow
You're going to reap just what you sow
You're going to reap just what you sow
You're going to reap just what you sow

חוץ מהמלנכוליות הכללית של לו ריד, השורות האלה בשיר:

you made me forget myself
I thought I was
someone else, someone good

בניסוח הולדן-קולפילדי, הרסו אותי. העציבו אותי נורא. חשבתי שהשיר הזה הוא על מישהו שלא אוהב את עצמו. גרסה קיצונית יותר ומעציבה יותר של השורה של ג'וני מיטשל:

I love you when I forget about me.

אבל אחר כך חשבתי על כל המסגרת הזאת של היום המושלם, וחשבתי שלמרות שהשורה הזו שהרסה אותי אכן נוכחת מאוד, השלמות היא מה שחשוב כאן, ויותר משזה שיר על אדם שלא אוהב את עצמו, זה שיר על אמן.

ואז עלו לי שאלות על אמנים ואמנות, וזה החלק המעניין.

אמן ביצירתו חייב לבחור ולברור, ויש בבחירה משהו שיפוטי: זה יפה וזה לא יפה, זה טוב וזה לא טוב. והאם יש נטייה כזאת, נטייה אמנותית, שגורמת לנו להיות שיפוטיים יותר גם כלפי החיים עצמם? לנסות לשכתב, לערוך, לביים את החיים? האם אמנים הם אנשים שיותר קשה להם לקבל את עצמם, את החיים, את העולם, כפי שהם? ואולי אין קשר בין הדברים, אצלי למשל אני חושבת שהמוטיבציה העליונה לכתיבה היא הניסיון להבין אנשים – אחרים ואת עצמי. אבל כן נזקקתי ואני נזקקת לחינוך עצמי ממושך נגד שיפוטיות כלפי המציאות. האם זה קשור להיותי אמנית או לאו דווקא?

איך זה אצלכם, ו/או מה דעתכם?

אגב, לנו היה בילוי משפחתי מקסים בסוף השבוע, והילדה שלי בכלל מתמתקת מיום ליום ברמות מטורפות, אבל זה לא מעורר בי מלנכוליה רומנטית כזאת אלא פשוט שמחה. מלנכוליה רומנטית קשורה אצלי יותר בעבר או בקשרים מרוחקים יותר שלא מתממשים או כמעט לא מתממשים ביומיום. לכן גם מוזר לי קצת כי נשמע שהשיר של לו ריד הוא על זוג שחי ביחד, על אהבה ממומשת. אז אולי ההתרפקות היא כפי שחשבתי, באמת על השלמות האמנותית של היום המושלם.

עוד זיכרונות ירושלמיים: כיתה ט-י', עין כרם ושוב רחוב נרקיס

כשהייתי בכיתה ט' עברנו לגור בעין כרם, דבר שלפי הרגשתי הרחיק אותי ללא נשוא ממרכז העולם/מרכז העיר/המרכז החברתי והפך אותי לצרכנית כבדה של קו 17, שהשתמשתי בו עוד כשגרנו בניות אבל עכשיו זה היה מהצד השני של המסלול. היה לוח זמנים, אבל האוטובוסים יצאו מתי שבא להם (כלומר לנהגים). מצד שני אווירת הכפר והאינטימיות וכו' התבטאה גם בזה שהנהגים היו עוצרים לי ליד הבית (ליד הסמטה שמובילה הביתה). פיתחתי היכרות די אינטימית עם הנהגים, שי שהיה מדבר לאט מאוד ופעם חיבק את כתפיי (לא בנסיעה!) וחברתי מיה אמרה שזה לא בסדר, ויחזקאל שגר בעין כרם גם כן והיו לו שני סוסים.

מצד אחד, כאמור הורחקתי ללא נשוא מהמרכז והתחלתי לנשום לרווחה רק כשהייתי מגיעה (אחרי עשרים דקות המתנה לקו שבע עשרה וחצי שעה נסיעה בו) למרכז העיר או לרחוב עזה האהוב (אגב, אחותי התוודתה שאפילו אחרי שנים, ולא משנה איפה היא נמצאת - כשהיא רואה קו 17 היא מיד רוצה לזנק ולרוץ אחריו. ממש אינסטינקט הישרדות) אך מצד שני, גם אליי כמו אל הוריי דיברה הרומנטיקה הזו של מגורים בכפר, של הכנסיות ושל האורות המנצנצים מהגבעה שממול. עם המוזיקה הרומנטית שאבא שלי השמיע כל הזמן, מתקליטים שמלווים ברחש תמידי, והאווירה האפלולית בבית (מה שאני קוראת "חושך" ואמא שלי "תאורה רומנטית") ועם הורמוני גיל 14 שלי, הפנטזיות הרומנטיות מילאו את הבית, את הכפר ואת העולם.

עניין אחר היה החתולים. בחצרנו גרה כבר שוני, "אם כל חתול" כפי שקרא לה אבי, ובמהרה המליטה חמישה גורים, ואנחנו גילינו את עולם החתולים והתאהבנו, בייחוד אני.

באותה תקופה נהגתי לקלוע את כל שערי-החלק-מדי-לטעמי-אז בצמות דקות "כדי שיהיו לי גלים", ופעם צילמו אותי (מן הסתם אמא שלי או אחותי) מנשקת את אחת החתולות (בטח ניני) בגינה, עם צמות. לאחרונה בעקבות ביקור האקס והמפגש המחודש שלי אתו התברר שהתמונה הזו תלויה על הקיר בביתו בבודפשט, מה שמשונה (ונחמד) - שאני של גיל 14 מעין כרם תלויה על קיר של דירה לא מוכרת בעיר כמעט לגמרי לא מוכרת.

ובכיתה י' עברתי לתיכון לאמנויות שבמשך אותה שנה ראשונה שכן ברחוב נרקיס 11, באותו מבנה של חטיבת הביניים שלי. זה היה נורא נעים, בית ספר קטן שבכל שכבה בו הייתה רק כיתה אחת או שתיים, והמבנה כולו היה קטן ובן שתי קומות בסך הכול.

והיה ילד אחד בכיתה י"ב, שחשבתי שהוא מחזר אחריי (למרות שהוא הכחיש את זה חלק מהזמן) וחלק גדול מזיכרונותיי מבית הספר כרוך בהתרוצצויות שלנו אחד אחרי השני וביחד. אבל כמו שקורה לי הרבה, לפעמים המפגש עם מישהו שנראה חשוב בתקופה מסוימת הוא רק עילה למפגש עם אדם אחר ואותו אדם אחר הוא שנהיה חשוב לאורך זמן, וכך אותו ילד ששאל אותי ביום הראשון ללימודים "מי את?" הכיר לי את מי שנהייתה חברה מאוד טובה וחשובה שלי, והיא בעצם זו ששלחה אותו לשאול מי אני, אבל עליה (ועל שכונתה - רמות - שאז עוד לא הייתה חרדית - משפט שתשמעו פה הרבה) בפרק אחר.