דברים שאהבתי בירושלים

א': ילדות

ניות, השכונה שגרנו בה: הרחוב שלנו הקטן ורב-העצים, רחוב ניות. רחוב דוידסון הרחב יותר המקביל לו. עמק המצלבה שדרכו עברה הדרך לבית הספר היסודי ע"ש פולה בן גוריון.

ובכיוון הנגדי: לרדת מן הבית עד סוף הרחוב, עד רחוב בורלא (אמא לא הרשתה לבד, ובביתה של חברתי נעמי מתחו עלינו ביקורת וניסו לשכנע אותי לחזור הביתה בכוחות עצמי ולעשות לאמא הפתעה, אבל ידעתי שהיא תיבהל ולא הסכמתי). עוד יותר לרדת – ושם הרחבה הקסומה של השופרסל (וכיום גם סופרפארם). פונים שמאלה ומימין משתרע ואדי פראי שעושים דרכו קיצור דרך (היום תחנת דלק ניות), חוצים את הכביש הגדול של הרצוג (יש ילדים שחוצים לא במעבר, גיבורים. אני מצטרפת אליהם בלי ידיעתה של אמא). מעבר לכביש הסופר-דופר – מכשירי כתיבה! והווידיאון (עד היום). להגיע עד הווידיאון זה רחוק נורא, כשאני מנסה לדמיין מה זה "לברוח מהבית" – זה ללכת עד הווידיאון ולשבת שם כמה ימים .

ולעבור ליד הוואדי כשיורד גשם דק זה אושר.

מכאן אפשר לקחת 19 לבית הספר ולא לחכות הרבה זמן לקו 17 שעומד ברחוב בורלא. קו 19 עתיר מפגשים, כל הילדים נוסעים בו. (ושנים אחר כך הוא עוד מוסיף להיות עתיר מפגשים, ואפילו הופך להיות האוטובוס שמגיע לאוניברסיטה בהר הצופים).

מרכז העיר: סניף הבנק בכיכר מנורה. לקחת 17 ולרדת בגרפוס, שם ובכל האזור של המשביר תמיד יש יותר רוח, וקר יותר, מבכל מקום בעיר. מאחורי המשביר חנות הספרים יד-שנייה "ילקוט" שאנחנו קונים ומוכרים בה בקצב מסחרר. (והיא עוד שם! הייתי שם ביום שישי!) וברחוב הלל מקום עבודתה של אמא שלי, מערכת עיתון "חדשות". ובכלל רחוב הלל, משהו בו הקסים אותי. ועוד מקום עבודה של אמא יותר במורד הרחוב: בית אגרון.

[אני כותבת לפי זמנים אבל לפי מקומות גם אפשר. למשל חנות הספרים ילקוט שמלווה אותי מאז ועד היום. אבל לאט לאט, אני צריכה דווקא להפריד את השכבות, כל השכבות של העיר הזאת יושבות עליי בבתאחת כמו עוגת נפוליאון כבדה מדי.]

משורר טוב ומורה טובה

בזמן האחרון גיליתי משורר טוב וחכם. קוראים לו גיורא פישר, ספר השירים הראשון שלו עתיד לצאת בעם עובד ויש לו בלוג בשכונה השנייה שלי, בננות.

ביקשתי וקיבלתי ממנו רשות לפרסם כאן שיר שלו שמאוד נגע ללבי ונראה לי שייגע ללב רבים כאן - הנהו:

קראתי מאת גיורא פישר

רַק סְפָרִים קִבַּלְנוּ לְבַר הַמִּצְוָה:

אֶנְצִיקְלוֹפֶּדִיּוֹת

סִפְרֵי מַסָּעוֹת

"כָּל הַשְּׁאֵלוֹת

וְכָל הַתְּשׁוּבוֹת"

"אֶלֶף אִישִׁים"

אֶלֶף יָמִים רָדְפוּ אוֹתִי הַיְלָדִים

עָשֹוּ עָלַי חֵרֶם

קָרְאוּ לִי מַסְרִיחַ.

הִרְבִּיצוּ לִי בַּכְּפָר:

קָרָאתִי

זָרְקוּ עָלַי אֲבָנִים בְּבֵית הַסֵּפֶר

קָרָאתִי

מִתַּחַת הַחַלּוֹן קִלְּלוּ

קָרָאתִי

לֹא בָּאוּ לַבַּר מִצְוָה

קָרָאתִי

וּכְשֶׁנִּגְמְרוּ הַסְּפָרִים בַּבַּיִת

זָחַלְתִּי לַסִּפְרִיָּה

וְקָרָאתִי

אֶת כָּל הַסְּפָרִים

קָרָאתִי

גַּם לִמְבֻגָּרִים

קָרָאתִי.

עַד שֶׁנִּגְמְרוּ הַסְּפָרִים בָּעוֹלָם

וְלֹא נִשְׁאַר לְמִי לִקְרֹא לְעֶזְרָה

הנה גם הפניה לבלוג שלו, שהשיר האחד שפרסם בו בינתיים הוא בעיני שיר נפלא, מנחם והומניסטי באופן עמוק. כאן.

ובעניין אחר, שנוגע בעיקר לירושלמים - המורה שלי לאלכסנדר, מרים נלקן, שהיא נפלאה, פותחת קורס יוגה בבית הכרם בימי שלישי בשמונה וחצי בבוקר. מי שמתעניין מוזמן מאוד לכתוב לי מייל ולקבל את מספר הטלפון שלה.

אמנם יוגה ואלכסנדר הן שתי דיסיפלינות שונות, אבל אני מאוד מאמינה באדם שמלמד, ומרים נהדרת. האלכסנדר, שהוא שיטה שמטרתה להאריך את הגב ולשחרר את הצוואר, עוסק מבחינתי באושר. כלומר גורם לי אושר. יש לי כמה הסברים לזה, ואולי הם חלקיים: בעיקר שאני נוטה כל כך לחיות בראש ולחשוב יותר מדי, והשיטה מזכירה לי להיות נוכחת בגוף ובעכשיו, ולתת לעצמי מקום בגוף שלי ובעולם. וכל שיעור אני יוצאת עם איזה משפט של מרים שמלווה אותי כחוכמת חיים. למשל (ואני מזכירה - מדובר על תנוחת הגב...): "לא לפחד להיות במקום הלא אידיאלי. חוץ מזה, הלא אידיאלי של היום זה לא הלא אידיאלי של מחר."

היא גם אישה נורא מעניינת שעשתה ועושה המון דברים ואני ממש שמחה שיצא לי להכיר אותה. אז כאמור, יוגה, יום שלישי בבוקר, בית הכרם - תהיו אתי בקשר, כדאי מאוד.

שוב שיניתי את שם הבלוג.

סליחה שאני משגעת אתכם. אבל לקרוא לבלוג בשם באנגלית, שהוא גם ציטוט משיר, נשמע לי אדולסצנטי מדי. ומצד שני אני מוצאת בי אפילו געגועים לתקופה ההיא, שכשהייתי בה נשבעתי לא לשכוח כמה רע היה ולא להתגעגע. אבל כמו שאמרה לי אריאל כהרגלה בניסוח יפה ומדויק, כשאת הופכת לאמא את כאילו הופכת תקליט לצד השני, וזה מעורר מחשבות ונוסטלגיות. אז היום הידכדכתי לי מהחמסין ומזה שאני סגורה בבית עם העבודה ואז אמרתי לעצמי שלהיכנס למצברוח רע כי אני בבית וחם לי זה בדיוק אני של גיל ההתבגרות, מה שאומר שלא כל כך השתניתי, וזה אשכרה שימח אותי! :)

עוד דבר ששימח אותי: גיליתי בלוג מרתק של מרית בן ישראל ברשימות, והיא כתבה על סרט שאני מאוד אוהבת - לב פראי של דייוויד לינץ', שלמרות שהוא ממש אלים מדי בשבילי אני לא עומדת בפניו, וגם הסבירה לי למה אני אוהבת אותו וגם על הדרך למדתי ממנה הגדרה מקסימה לריאליזם - אעתיק רק את זה, אבל מומלץ לקרוא את כל הרשימה:

"...הגדרת הריאליזם של יעקובסון (רומאן יעקובסון, אחד מגדולי חוקרי התרבות של המאה העשרים): שואלים ילד שאלה בחשבון, אומר יעקובסון, ציפור עוזבת את הקן שלה ועפה ליער. היער נמצא במרחק כך וכך, הציפור עפה במהירות כזו וכזו, מתי הציפור תגיע ליער. והילד? הוא רוצה לדעת מה צבע הקן. זהו רגע של ריאליזם לפי יעקובסון; עד שהילד התעניין בצבע הקן לא עלה בדעתנו שיש ממש בסיפור."

כחייך אישה אל זאב

אחרי שהדיון אצל מיק אהובתי הוביל לכיפה אדומה ולזאב (או בגרסת הבלוג של מיק, לכיפה אדומה, לדוב ולשנבוב, ואולי היה שם גם אוגר), זו הזדמנות להביא כאן שיר מספר שירים שיצא לא מזמן, "הים ידע" של מיה לוי ירון - משוררת שאני אוהבת מאוד, ספר מומלץ מאוד (יצא ב"כרמל" אם אתם מחפשים), והנה שיר לדוגמה.

השיר שמתנגן לי בראש

חוץ מה-infatuaion junkie של אלניס מוריסט, אין מי שמעבירה יפה יותר מקייט בוש את ההתמכרותיות של ההתאהבות. הו להתאהב ולא לצאת מזה לעולם...

אני מסכימה אתה. בגבר, באישה, בתינוקת, ברחוב לונדוני, בדמות מומצאת, בשיר - הו להיות מאוהבת! זה טעם החיים, לא? (רק צריך להיזהר שלא יהפוך את טעמם של הדברים ה"רגילים" לתפל - זה הפרדוקס של התבלינים...).