La Vie en Gris (החיים באפור)

הדרי מתעניינת בידיות של דלתות. הדרי מתעניינת בכל דבר, ואם יש משהו שאינו קיים בלקסיקון שלה (אם כי הלקסיקון שלה כרגע בג'יבריש מופלא) זה שעמום. ואני תוהה מתי התחלתי אני לחשוב שהחיים אפורים. בילדות המוקדמת היה לי נורא מעניין אבל בעיקר בתוך הראש שלי, חייתי את הדמיון באינטנסיביות רבה. מגיל העשרה שהתחיל אצלי מאוד מוקדם, הייתי תמיד מאוהבת במישהו, ואז לראות את המישהו הזה היה הכוכב באפרורית חיי. והניסוח הזה הוא של אבא שלי, שברומן שכתב, "מקום שלישי", הגיבור אמר לעצמו "דוג את הכוכבים באפרורית חייך, אדם". ואמא שלי אמרה שהיא לא מבינה את שנינו ושהחיים לעולם לא אפורים בעיניה.

מצד אחד זה מאוד שייך לטמפרמנט האמנותי, לחשוב שהחיים אפורים, ומצד שני בשביל ליצור אמנות טובה צריך דווקא לראות את הגוונים שבמציאות, לא? לא לברוח לשיאים ולמה שגדול מהחיים.

ועוד בעיה היא באמת השיאים, הרגעים הגדולים, שטוב אם הם מתבלים את חיי היומיום ומוסיפים להם גוונים, אבל לפעמים הם מקהים את הרגישות לכל מה שאינו הם, והופכים את היומיום לאפור עוד יותר.

חברה של עצמי (ושני שירים)

את הביטוי "להיות חברה של עצמי" שמעתי לראשונה מחברה טובה שלי שהיא דווקא לא עצמי, ומיד אימצתי. אני משתדלת להיות. ועכשיו יש לג'ול שיר מקסים, באלבום החדש שלה שהוא אלבום קאנטרי, שבו גם היא מדברת על זה.

אף פעם לא היו לי בני זוג כמו זה שג'ול מתארת בשיר, לשמחתי, אבל כן היו לי בעבר ההולך ומתרחק בני זוג ביקורתיים או שיפוטיים או לא מקבלים, ובהקשר הזה אני רוצה לומר שמי שחושב שקאנטרי היא מוזיקה נחותה - שיקפוץ לי!

הנה הקליפ:

http://www.youtube.com/watch?v=6EPyWfrqwXc

והנה המילים:

http://www.metrolyrics.com/stronger-woman-lyrics-jewel.html

חוץ מזה ובלי קשר יש שיר אחר שמלווה אותי בימים האלה, שיר של בילי ג'ואל שהוא מאוד פיוטי ויפה ואני לא בטוחה שאני מבינה את המילים שלו לגמרי אבל לצערי מבינה היטב-היטב את השורה הקליטה:

It's either sadness or euphoria

למרות שלא תמיד זה ככה, במיוחד כשאנחנו חברים של עצמנו יש גם כל מיני שמחות אחרות...

והנה המילים היפות והפיוטיות.

למיק האהובה

היום יומולדת לחברה המופלאה שמצאתי בזכות ישראבלוג וקיטי הצדיקה! מיק היפה והאוצָרית, זה השיר ששרתי לעצמי כשהתחלנו להתכתב במייל וכשנפגשנו, כי מה נותן תחושת נעורים יותר ממפגש חדש ורענן עם אדם שהוא מלהיב מבחינה רגשית, אינטלקטואלית ו-בנאדמית בכלל?

שתרגישי גדולה כמו שאת, וצעירה כמו שאת, ושיהיה לך המון טוב - מגיע לך!

לה בוהם

Art may seem to spring of pain, but perhaps that is because pain serves to focus our attention onto details (for instance, the excriciatingly beautiful curve of a lost lover's neck.

- Julia Cameron, "The Artist's Way"

שני נושאים מביאים אותי לפוסט הזה ולמעשה אין ביניהם קשר. אחד קשור לאמנות וליצירה עצמה ולספר שאני קוראת עכשיו, "דרך האמן", שממנו הציטוט היפה והחכם שלמעלה. השני קשור לאווירה מסוימת שאולי היא תומכת-יצירה ואולי לא, אווירה "בוהמיינית".

כשהייתי בת 16 היה לי חבר שניגן גיטרה, הוא היה מופיע לפעמים בג'אם-סשנים למיניהם והיינו יושבים הרבה בכובען-המטורף, שהיה פאב חדור השראה. זה לא עשה אותנו יותר, או פחות, מאושרים יחד; זה לא קבע את התכנים של הקשר שלנו. אבל זאת הייתה תפאורה יפה ומעניינת. לפעמים היה חשק לנוח מהתפאורה ולא לצאת בערב, וגם זה היה טוב, להישאר בבית ולדעת שהאפשרויות בחוץ עוד קיימות.

אחרי שנפרדנו עוד פגשתי בעיר כל מיני אנשים שקשורים אליו, מתופף שניגן אתו פעם ואמר לי:

Tell Opher I would love to play with him again

ואני במידת מה של געגוע, ואולי סתם מתוך הפיתוי הגדול של רפליקה שנונה, אמרתי לעצמי me too.

אחר כך התחלתי לכתוב בעיתון וראיינתי את רוב אנשי התיאטרון בעיר, והכרתי אותם ופגשתי אותם במקרה ולא במקרה ברחובות, בהצגות ובבתי קפה. שלא לדבר על זה שאז, נגיד בתחילת שנות התשעים, עוד היה אפשר ללכת לסרט במרכז העיר ולפגוש שם במקרה את דויד ומיכל גרוסמן. ולידי בעין כרם גר אטיין דבל, במאי תיאטרון שהאהבה הביאה אותו ארצה מבלגיה, והתיידדנו באוטובוס, וכך הפכתי לעוזרת במאי שלו והכרתי הרבה אנשים, ביניהם פטר ההונגרי שנהיה אהובי לתקופה קצרה והוא שהפציע לפני כשבועיים לקפה אתי ולפוסט יוטיובים אתכם... פטר חזר להונגריה, שאר השחקנים שהיו בהצגה ההיא עברו ברובם לת"א, ואין לי מושג מה קורה כיום בפרגוד, ששם העלינו הצגה אחרת, זו שפטר עצמו ביים. מבין החברים שלי ששיחקו בהצגה של פטר, הרוב התחתנו והולידו ילדים במקומות שונים בארץ ורובם לא עוסקים בתיאטרון.

מה אני מנסה לומר בזה? אני לא מתגעגעת לתיאטרון, ובטח לא מתגעגעת להיות עוזרת במאי - זה יותר גרוע מלהיות עורכת לשונית .

באף אחת מהתקופות האלה, מלבד לזמנים קצרים ובבתאחתיים, לא הייתי מאושרת יותר מעכשיו, אם בכלל.

אפילו מבחינת יצירה, בשביל לשבת לכתוב הייתי זקוקה ליותר שקט ובד"כ כתבתי בעיקר אחרי התקופות ה"בוהמיות" ולא במהלכן.

אז אני לא מעדיפה בשום אופן את אז על עכשיו, אבל כן יש בי צער, וזה כן שינוי כפול, שינוי של העיר ירושלים המתחרדת והמזדקנת והמשמימה, ושינוי שלי שהעולם שלי והאנרגיות שלי שקועים יותר במשפחתי הקטנה האהובה וגם פה בממלכת האינטרנט (פה אני הולכת ברחוב ופוגשת אנשים מעניינים, לא בירושלים). אז כן, המחזה של עכשיו הרבה יותר טוב במהותו, אבל לתפאורה של אז אני לפעמים מתגעגעת.

קראשים ספרותיים

אצל מיק המופלאה דובר על קראשים למיניהם, ובתגובות הציעה קקפו המוצלחת לייחד פוסט לקראשים ספרותיים. קיטי היקרה קראה לי וכרגיל, נדלקתי.

חלק מהקראשים הספרותיים הם על דמויות שאי אפשר לסבול את שכמותן במציאות. זה עתה סיימתי את "אשה בורחת מבשורה" (אז הנה, מותר לכם כבר לדבר אתי!) ואני מאוהבת באברם, אם כי ברור לי שלא הייתי יכולה להיות אתו, שהייתי נחנקת מ"אברם בהמוניו", ה"אינטימי מדי". אבל קרבת הנפש הזאת כל כך מפתה. כשהיא קיצונית מדי כמו אצל אברם חייב לבוא ממול גורם מאזן, איזה אילן כזה שנעדר גם כשהוא נוכח; במציאות עדיף איזון, אבל אנחנו עכשיו בספרות אז בואו נתערער קצת. (ואגב, סצנת הפיתוי "אתה פשוט לא יכול לשכב אתי" - יפהפייה או מה?)

אני מאוהבת גם בגיבורים של מורקמי. בעיקר בקפקא, שהוא נער צעיר, מתואר כחסון וטוב מראה (בטח גם לאגו של מורקמי נעים גיבור כזה), חושב המון על מין כיאה לגילו, וגם כמה מאוד לאהבה והשתייכות ומנסה לבנות את אישיותו כיאה לנער בגילו, ומאוד נוגע ללב. אבל לא רק קפקא, גם הגיבורים האחרים של מורקמי יש להם איזו נטייה דומה או אינטראקציה דומה עם נשים: הם די פסיביים ושתקנים (במציאות - קצת מעצבן; בספרים - מקסים), אבל יש בהם משהו מאוד מאפשר, כאילו האישה שאתם מרגישה שהיא יכולה לדבר אליהם, ולמרות שהם שתקנים היא תגלה אח"כ שהם זוכרים כל מילה שאמרה (בעיניי גבר שזוכר מה אמרתי זה מקסים!) והם אינטליגנטים ושנונים ויודעים מתי להגיד את הדברים האלה שהיא אמרה ושהם זוכרים בדיוק ברגע הנכון; הם לא שיפוטיים ואפשר להגיד להם גם דברים אינטימיים או מוזרים, אפשר לסמוך עליהם. ומבחינה מינית הם פסיביים אבל מתמסרים, שוב - מאפשרים. נראה לי שבייחוד על רקע החברה היפאנית אלה גברים יוצאי דופן.

רוצ'סטר. אני קוראת את ג'יין אייר מגיל צעיר ולא תמיד אהבתי את רוצ'סטר באותה מידה, אבל המורכבות שלו והסערה שלו כובשות: החרטות, ההתייסרות, התשוקה העזה לג'יין, הרצון לשתף, לדבר אתה, לשמוע אותה, להכיר אותה, הרצון להשתלט עליה ולשלוט בה עם ההכרה הכואבת שהוא מוכרח לשחרר, שהיא אדם לעצמה.

אהבות ישנות אני כבר פחות זוכרת, אבל אחד הקראשים הראשונים שלי היה מתי זכאי מהספר של שולמית הראבן "עיר ימים רבים". אני זוכרת שקראתי את הספר כמה וכמה פעמים בשביל החלק שהוא מופיע בו, שהיה קצר יחסית. חוץ מזה שהיו תיאורים חושניים ושקראו לו מתי כמו למתי כספי אהובי אני כאמור לא זוכרת.

כריסטוף מ"אביב בחניון" של כריסטיאן רושפור אולי קצת מזכיר את הגיבורים של מורקמי: נער צעיר, נשמה חופשית, יש בו משהו טהור ותמים. אצל רושפור דמויות הנערים והנערות מאוד מיניים אבל זו מיניות מלבבת בלי יחסי כוח (בשונה מהמבוגרים שהם כוחניים יותר אצלה).

ולפעמים אוהבים בספרות כן את מה שאוהבים בחיים: אסף ממישהו לרוץ אתו של גרוסמן הוא נער חכם ורגיש ומורכב אבל אחד שיודע גם מתי להפסיק להסתבך, ואחד שיודע לאהוב ולסמוך ולהתמסר, לא בטוטאליות ולא בגרנדיוזיות אלא פשוט בלאהוב, בלהיות, בלהקשיב ובלעזור. מזכיר לי את האיש שלי. :)