לתת את המתנה הפשוטה

השורה הזאת, "לתת את המתנה הפשוטה", טיילה אצלי בראש היום, טיולים כאלה הרבה פעמים נגמרים בכתיבת שיר אבל הפעם זה היה שונה, כי כבר כתבתי את השיר הזה. מדי פעם הוא חוזר אלי.

צייר לי כבשה

בקטנותנו קראנו את אותם הספרים

אולי זה מעניק לנו יכולת

לתת את המתנה הפשוטה.

צייר לי קופסה.

את נפתולי מוחך

על הבזקיו והתחמקויותיו

צייר.

השיר נכתב ביולי 91'. מכל האניות שהייתי, זאת של 91' לפעמים מדהימה אותי בכמה שאנחנו דומות.

ולגמרי בהפתעה (בהבזקים והתחמקויות), רק בהקלדה עכשיו ראיתי שאבא שלי מסתתר מאחורי השיר הזה, כי "קופסה" זו מילה שלו.

שירים בכביסה

אני משקיעה את המכנסיים הסגולים בכיור

והמים מוורידים.

אתמול חשבתי: איך אעשה גם היום

כביסה.

המכנסיים האלה יכולים רק לבד,

הם גורמים לכל הבגדים להסמיק.

בשרוולים מופשלים אני חושבת

אם אמשיך לראות שירים בכביסה

אני אהיה בסדר

אוטוביוגרפיה מוזיקלית: פרק א'

ג'וליאנה העבירה לי את השרביט המוזיקלי, שכמו שאני מבינה אותו, הוא שרביט לכתיבת פוסט על אבני הבניין המוזיקליות של חיי, וכשהתחלתי לחשוב על זה הבנתי שאפשר לכתוב ככה אוטוביוגרפיה. כשם שאפשר לכתוב אוטוביוגרפיה דרך מקומות שהייתי בהם או ספרים שקראתי או סרטים שראיתי. אני לא יודעת אם אכתוב ספר שלם, אבל בטוח שיהיו כמה פרקים. וזה הפרק הראשון.

בראשית אמא שלי הייתה אהבת חיי וכל העולם היה שלנו, לכן מטבע הדברים גם כל השירים היו עלינו, וכששרו my girl ו-my baby זאת הייתה היא ששרה לי, ולפעמים היו בטקסט דברים לא קשורים כמו החתונה בשיר הזה, אבל זה לא ממש העסיק אותי, העיקר היה שהציפורים שרות והפעמונים מצלצלים בשבילנו בארץ האהבה, כפי שבאמת היה. 

התקליטים של אמא שלי היו התקליטים הראשונים שלי. לאבא שלי היו אינספור, או אלף, תקליטים מסודרים למשעי שהיה אסור לגעת בהם, אבל של אמא היו תקליטים מותרים. היה תקליט של ג'ודי גרלנד, והיה תקליט שבצד אחד בילי הולידיי ובצד אחר אלה פיצג'ראלד. הכי אהבתי (עד היום) את אלה, אבל היה לי קצת קשה עם האלתורים, שנקראו airmail special, כי הם היו מוזיקה טהורה ולא היו בהם מילים ואפילו לא 'לה לה לה' אלא ההברות האלה שמאפיינות אלתורי ג'אז (שעד היום קשה לי להפיק אותן). ומצד שני הייתה תמיד תחושה שהאלתורים האלה הם הדבר האמיתי. ולכן אני דווקא בוחרת אחד מהם.

אבל היו גם שירים עם מילים והמילים בדרך כלל היו רומנטיות והילכו עלי קסם. במיוחד הילך עלי קסם שיר שנקרא when they begin the beguine, אולי בגלל שהאמנתי בקסם שמתואר שם, שהמוזיקה יכולה להחיות מחדש משהו שאיננו עוד, ש-To live it again is past all endeavor

אולי כי בילדותי הייתה לי מין נוסטלגיה הפוכה כלפי העתיד, כלפי רגעים גדולים ומופלאים. וכי זה מרגש כל כך שהמוזיקה יכולה לברוא!

אבל לא פחות מזה היה הקסם טמון בכך שהרגשתי שאני עצמי שם, באיזה נשף יפהפה תחת כיפת השמים, והתזמורת מנגנת ואפילו הדקלים רוקדים (אולי משם האהבה שלי לדקלים).

היה לנו גם התקליט המופתי והמופלא tapestry של דון מקלין, ששבה את לבי בקולו הרך וביכולת שלו לטוות סיפור שהוא עולם ומלואו, שמקיף מגוון של דמויות במבט חומל, שלא לדבר על המורכבות המוזיקלית ששוזרת סיפורים שונים בתוך מבנה מוזיקלי אחד. ואיך אפשר שלא להתרגש כשהוא שואל בסוף השיר הזה:

Then ask yourself if it must be this way

Should walls and doors and plaster ceilings

Separate us from each other's feelings?

ועוד אחד אחרון ודי של דון מקלין, למרות שתוך כדי הכנת הפוסט הזה הגעתי למסקנה שאי אפשר לחיות בלעדיו ומי שהשתכנע בזה גם, כדאי לו להקשיב ל-And I love you so, Winterwood, Castles in the air, ועוד ועוד ועוד. אבל האחד שאביא פה הוא Dreidel, וזה גם לקראת חנוכה . שיר שממחיש עד כמה הוא (מקלין) לא מפחד לצאת מהמנגינה ולחזור אליה, ויודע לרתום אלמנטים מוזיקליים (למשל קצב, במקרה הזה) לשירות הסיפור, והסיפור הוא סיפור אנושי חובק כול (ופסימי! יפה שהעזתי לאהוב את זה כל כך) שאמנם לא היו לי כלים להבין אותו אבל כנראה חשתי באמיתיות שלו. גם השיר הזה הכניס אותי לאקסטזה בהאזנות חוזרות שוב ושוב ליד הפטיפון בחדרי.

And you wound yourself

And your loved one bleeds

And you habits grow

And your conscience feeds

On all that you thought you should be…

יש עוד מישהו חכם ועמוק כזה שעושה דברים כאלה לאמנות ה-songwriting?

(כנראה יש עוד כמה, ועל כך בפרקים הבאים...).

דרכים

אתמול, מבעד למלחמה המעציבה ובין כתמי הצבע האדום שהשתלבו באופן פסיכדלי בגרסת בוטלג ארוכה של shine on you crazy diamond בתוכנית הצהריים של בן רד*, מצאתי מקום גם להרהורים שלי. 

דרכים

כנראה אף פעם כבר לא יהיה לי

אבא

אך הדרך עודנה נפקחת

והקריין של waze משדל בקולו הנעים

בעוד 200 מטר

צאי ימינה

* וכבר אני משכתבת את המציאות, כי השיר נהגה לפני התוכנית של בן רד (אוי. בן רד. וצבע אדום.)

** ואני לא הראשונה שכותבת שיר על ווייז.

*** ותשמעו, כבר כמעט שכחתי כמה טוב פה, ועכשיו אני בסנטימנטליות רבה כמעט דומעת כי סלשה הקדישה לי שיר מקסים ומתוק ומלא במורכבות של החיים המוכרים לי, של בתים גדושי כלים-כביסה ושעות השכבה שצריך לחכות בהן בשקט. ואת זה נעשה ורוד, כנגד הצבע האדום...

מתוגת הערב למתיקות מופלאה של בוקר

קינת הגינה

אני יושבת על ספסל לח

היתושים מלסטמים* אותי

ילדתי עגה בחול הבוצי

ולא יהיה לי במה לנגב

את ידיה

בבוקר

בבוקר אני מלטפת

כף רגל מושלמת

ועוד אחת

העיניים עצומות

הנשימות קצובות

אבל הרגליים מפלסות דרכן לבטח

אל תוך כפות ידַי.

* המילה הזאת מוקדשת לעדה