עדה, בטובה, העבירה לי שרביט, משהו שקשור לספרים שהשפיעו, וכעת, קצת פחות משלוש שעות לפני ההלוויה של אברהם הפנר, ברור לי שלא אכתוב על שום ספרים אחרים מלבד שלו, ולמרבה הפלא גם מתנגן לי בראש השיר To sir with love, למרות שאף פעם לא הייתי תלמידה שלו. אבל לפעמים אני עשויה להתבלבל ולחשוב שכן הייתי, גם כי כשהייתי נערה וקראתי את "כולל הכול" ואת "ספר המפורש" כבר תכננתי בדיוק איך אני אבוא בתור שומעת חופשית לשיעור כתיבה שלו, כי ידעתי מהספרים שהוא מרשה למי שמגיש את המשימות, גם אם אינו רשום, ואיך הוא יאהב את הכתיבה שלי ויהיה בעדי. וגם כי באופן כללי הוא מבלבל והקריאה בו גורמת להפנריזציה של המציאות והדמויות בספרים שלו משוחחות עם הקורא והקורא עונה.

ואני, שתמיד הוא היה לי רק בספרים, בעצם לא איבדתי דבר, לא כמו האנשים שהכירו אותו בשר ודם, כי בספרים הוא תמיד יהיה, אבל בכל זאת זה עצוב, והשנה החדשה שמתחילה תהיה הראשונה מאז שהוא נולד, שבה הוא לא יהיה.

לא ממש הצלחתי לכתוב עכשיו על הספרים שלו, אז תסתכלו פה בקטגוריה "אברהם הפנר", כתבתי עליו כמה וכמה פעמים.

ושיתברך לו שם למעלה ויצחיק את המלאכים :)

מרבה להקשיב: על "מבט חטוף של הנצחי"/ אליענה אלמוג

בכתיבה של אליענה אלמוג נתקלתי לראשונה ב'בננות בלוגס' ב-2007, כששתינו התחלנו לכתוב שם. הסיפורים של אליענה, בייחוד בפורמט של בלוג שיש בו משהו מתעתע ולא תמיד אפשר לדעת אם אתה קורא פוסט אישי או יצירה ספרותית – הקסימו מן הרגע הראשון, אך יכלו להטעות. אפשר היה לחשוב שיש פה כתיבה כנה, בלתי אמצעית, חשופה, של נערה-אישה (והחלק של ה"נערה" אינו קשור לגילה אלא לרעננות של הלב והמבט) שמספרת על חייה. ספר הביכורים של אליענה שיצא עכשיו, "מבט חטוף של הנצחי" (בעריכת יגאל שוורץ, הוצאת כנרת-זמורה ביתן), מאפשר מבט יותר נכון, ופחות חטוף, על עושר היצירה שלה ועל מורכבות המעשה הספרותי של אותה נערה-אישה שאמנם אין ספק שמליבה היא דוברת (עובדה; כשקוראים והעיניים מתמלאות דמעות, סיפור אחרי סיפור, זה סימן), אבל הסיפורים שלה שונים זה מזה, אחדים מהם קרובים לביוגרפיה שלה ואחרים רחוקים, הדמויות בהם, אף שרובן דוברות בגוף ראשון, אף הן שונות זו מזו ביוגרפית וספרותית.

גם הכתיבה שונה מסיפור לסיפור. הסיפור "אנטוניה שלי", למשל, הוא ממש שירה בפרוזה. ואילו "בני הנהג" הוא סיפור ריאליסטי וישראלי מאוד של התבגרות, על נערה המגששת את דרכה אל הנשיות כחיילת בצבא, ותוך כדי כך נקלעת למתחים עדתיים-מעמדיים בין החיילים הגברים. ואני מציינת דווקא את "בני הנהג" משום שאף שהתפאורה שלו, הנסיבות הביוגרפיות המסוימות שבו היו זרות לי, קראתי אותו בפליאה עמוקה של – איך היא יודעת! הרי ככה בדיוק זה היה! הרי אני עמדתי שם ואמרתי את המילים האלה, וקיבלתי את התשובה הזאת (טוב, אצלי זה היה במילים אחרות וזה קרה בתיאטרון ירושלים. לא משנה. עכשיו נוסף לזיכרונות שלי גם הבסיס הצבאי שבסיפור, כאילו לי זה קרה).

יש גם סיפורים סוריאליסטיים או כביכול סוריאליסטיים – אני אומרת כביכול, כי בהשקת הספר אמרה אליענה שהיא לא אוהבת ציור סוריאליסטי וציטטה את פיקאסו שאמר: "אומרים שהציורים שלי סוריאליסטיים, אני לא מבין את זה, אני רק ציירתי את האמת."

הרבה גם דיברו וידברו על החתרנות והפוליטיות בסיפורים. אני לא ראיתי את זה. ראיתי שאליענה, כמו גיבורת הסיפור "ביום רביעי היא הולכת לרמאללה לפגוש את מחמוד דרוויש": "יש הרבה דברים שהיא אוהבת. היא מרבה להקשיב. למילים ולמנגינות."

כיוון שהיא (אליענה) מרבה להקשיב, עם הלב, היא שומעת גם הרבה כאבים והם מוצאים את דרכם לסיפורים שלה, ויש בהם בסיפורים גם אלימות, ויש בהם מורכבות של כאן ועכשיו, אבל בעיקר לב תם של נערה שכשהיא רוצה לבקש ממשורר שיכתוב שיר לזכר אהובה אודי שמת בצבא, היא לא חושבת שהיא "חתרנית" כשהיא בוחרת במשורר האהוב עליה מחמוד דרוויש.

ציטטתי קצת וסיפרתי קצת, אבל התכוונתי שלא לצטט בכלל מתוך הספר, ולא לספר הרבה על קווי המתאר של הסיפורים בו, כי משהו בכתיבה המפעימה הזאת (כאמור, אף סיפור לא הותיר את עיני יבשות) עושה חשק לספר לכולם (הנה אני מספרת) וגם לא לספר לאף אחד.

ובכל זאת אני אבגוד עוד קצת בלא-לסַפֵּר הזה ואשלח לכם את המסרון ששולח איש קשה ואלים למספרת המאוהבת בו ב"הוא גדל במקום שבו נבלו כל העצים שלך" (אני עושה את זה כי המילים לא מרפות ממני):

"הבנתי אותך בבירור, ללא פרטים, רק המהות. תכתבי לנשמה, היא תמיד לעצמה".