טוב נו, אין ברירה (פוסט ארוך אבל חשוב בזכות המונוגמיה)

אין ברירה. אסתר פרל רודפת אחריי. קודם המאמר בהארץ, ועכשיו הפוסט של בועז כהן (לכו רגע להציץ, בועז כהן גם מפנה למאמר). האמת היא שגם את השיר הזה כתבתי במידה רבה בתגובה למאמר ההוא בהארץ. אבל עכשיו הרגשתי צורך להמשיך ולהגיב גם בצורה יותר עיונית.

אני אלך עם הציטוטים שבחר בועז כהן, ואגיב על חלקם. קודם כול: "בתחילת היחסים יש הרבה יותר תשוקה, משום שיש גם הרבה פחות ודאות. אחר כך אנחנו מוכנים להחליף את הארוטיות בשביל ודאות, שהיא בעצם, במקרה הכי טוב, אשליה. אז מה עשינו בזה?"

1. ביטחון מול ריגוש - זו בעיה אמיתית וידועה. אני לא באה לבטל אותה. זה נכון בכל תחום בחיים. הנה, ביום חמישי שעבר הרציתי בכנס. אני כבר רגילה לזה ובכלל לא התרגשתי לפני, ולמרות שהיה לי מאוד כיף להרצות, גם לא הייתי בהיי אחרי. ההיי הוא פונקציה של המתח ושל חוסר הוודאות, הביטחון מביא נינוחות. יש כל מיני דרכי התמודדות עם זה בתחום המיני, אני מניחה שאלף כתבות ב"לאישה" כבר מנו אותן וזה באמת לא מה שאני רוצה לעשות כרגע (למרות שזה חשוב). ההצעה של אסתר פרל - להכניס את יחסי הכוחות בחזרה לתחום המיני - היא אפשרות אחת מני רבות, והיא מן הסתם מצוינת לזוגות מסוימים, אבל פרל לא מציעה "תשחקו משחקי כוח במיטה" כטכניקה לעורר ריגוש, יש לה טענה נגד מונוגמיה שניכרת כבר בשם הספר שלה, "מזדווגים בשבי", ולכן ברור שהאג'נדה שלה היא לא להציע דרכים להתמודד עם הקונפליקט של ביטחון מול ריגוש אלא לבקר את האופציה המונוגמית (שזה לגיטימי לחלוטין, רק שאותי זה לא כל כך מעניין. בחרתי באופציה המונוגמית לא באופן אוטומטי ולא בעיוורון - ועל כך בהמשך).

2. תשוקה = ארוטיות????

תסתכלו שוב על הציטוט שלפני סעיף 1. במשפט הראשון מדובר על תשוקה ובשני במקום מקביל (איך קוראים לזה - תקבולת כיאסטית? ) מדובר על ארוטיות. ועל זה אני אומרת - הלו הלו הלו!!! ממתי תשוקה וארוטיות זה אותו דבר? בעצם על זה כתבתי את השיר. רק דבר אחד נקרא ארוטיות? רק התשוקה העזה של חוסר ודאות בתחילת קשר, זו שמכה בבטן ועושה פיק ברכיים? מה עם מיליוני הווריאציות האחרות, שחלק מהן יכולות להתממש רק עם בנאדם מוכר ואהוב שיש אתו אינטימיות? מה עם ארוטיות שיש בה הומור, מה עם מין מנומנם וחתולי, מה עם תשוקה שבאה במפתיע תוך כדי, מה עם לתפוס את הפרצוף של מי שאוהבים ולהדביק לו נשיקות בלחיים כי הוא מתוק - זה לא שייך לתחום הרחב והאינסופי של ארוטיות? מה עם לשבת ליד בן הזוג באיזה מקום ציבורי ולחשוב על הדברים שאת ורק את יודעת עליו ולחייך לעצמך בלב?

התשוקה ה"בבתאחתית" (נו, אי אפשר בלי לדבר תנינית) היא נורא נורא כיפית. באמת. אבל אם אני לא טועה, מאחורי הגישה של פרל ובועז כהן עומדת האדרה לא פרופורציונלית שלה. רק זו התשוקה ה"נכונה", הראויה, בלעדיה אין טעם לחיים. ויש להם גם הנחה שהיא לא יכולה להתקיים בזוגיות ארוכה. וזה נכון חלקית - אחרי כמה זמן, היא לא באה מעצמה. לפעמים כן, בהפתעות נעימות. לא בכל מגע. אז יש בהחלט מקום להתגעגע לזה, ויש גם מקום להפעיל יצירתיות וללמוד להכיר את עצמנו יותר טוב, אבל בגלל זה לפסול את הזוגיות המונוגמית על הסף? זה כמו להגיד שכל אוכל שהוא לא ארטיק שוקו-שוקו ממולא בשוקולד אינו ראוי למאכל.

3. הביטחון כאשליה

באותו משפט קצר אך טעון (שוב, הציטוט לפני סעיף 1) פרל טוענת שהביטחון - שלמענו מקריבים את הריגוש - הוא ממילא אשליה. ובועז כהן מוסיף: "אני טענתי, פעם, שבכל מקרה יש סיכוי גבוה שכמעט כל זוג ייפרד. שאין בטחון אמיתי בזוגיות". נכון. כל זוג, אוהב ככל שיהיה, עלול להיפרד. אין ודאויות מוחלטות בחיים. זה חלק ממה שמסעיר בהרפתקה הזו שהיא החיים. אבל הגישה הטוטלית הזו - או ודאות מוחלטת שבן זוגי ואני נהיה יחד לנצח או ויתור על אינטימיות לטובת מימוש תשוקות עם כל דכפין - משוללת יסוד מבחינתי. אני לא מונוגמית כדי להישאר יחד כל החיים. אני מונוגמית בשביל האינטימיות של עכשיו, תחושת הביטחון של עכשיו (זו תחושת ביטחון - זו לא תעודת ערבות לגבי העתיד). אני חושבת שמין מחוץ לנישואים מערער. מערער נפשית, מערער את הזוגיות, אני לא רוצה לחוות את זה. לא קשור לביטחון לגבי העתיד.

ועוד דבר - הניגוד פה, שאו שיש ביטחון מלא ומוחלט בשלושה העתקים חתומים לגבי העתיד, או שאין ביטחון בכלל, הוא נורא ילדותי. כמו שכשהייתי בת ארבע ושאלתי משהו את אמא שלי והיא התחילה להגיד לי "מצד אחד... ומצד שני...", ואני קטעתי אותה ואמרתי בחוסר סבלנות: "אמא, אם את לא בטוחה במאה אחוז אז אל תעני לי בכלל!" (כי "זה לא שווה אם זה לא במאה אחוז"...).

4. מוסר זה רלוונטי?

פרל אומרת: ""אין לי הרבה שאלות מוסריות בנושא הזה. יש לי שאלות קיומיות". צודקת. חשבון הנפש הזה של הביטחון מול הריגוש הוא חשבון נפש קיומי של כל אדם וכל זוג. כשכבר יש הסכם (ורוב הזוגות לא מגדירים במודע את ההסכם - זו בעיה) ומפרים אותו (אגב, ידעתם שלהפר ולפורר זה מאותו שורש?) אז יש גם בעיה מוסרית כמו בכל הסכם שמופר, אבל גם אז ההיבט המוסרי פחות מעניין אותי, אפשר לגנות את המעשה אבל בעיניי זה פחות פרודוקטיבי מלבדוק מה המחיר שמשלמים, ובתפיסה שלי המחיר כבד לבוגד לא פחות מלנבגד, מחיר של פיצול וסכסוך פנימי ואובדן האינטימיות והשקיפות. כל זאת בעירבון מוגבל, כי אני מכירה באפשרות שיש אנשים שהמבנה הנפשי שלהם שונה משלי והם יכולים לעמוד בזה. אבל זו בדיוק הנקודה שלי בפסקה הזאת - אדם צריך להכיר את עצמו ולהחליט מה נכון לו. (על הסכסוך הפנימי וחוסר הביטחון שמרגיש דווקא הבוגד בעקבות הבגידה - שיר נהדר של קרלי סיימון).

5. סימביוזה ומונוגמיה

בועז כהן, ואולי גם אסתר פרל עצמה, מקשרים משום מה את המונוגמיה לסימביוזה. כך כהן: "מהם הגבולות? איפה מתחיל הגבר ונגמרת האשה? איך מונעים את הסימביוזה הקשה בתוך חיי הנישואים והזוגיות? די ברור, מספרה של פרל, שהסימביוזה הורגת את התשוקה, מנמיכה את עוצמת האהבה ובעיקרון יוצרת תחושה של תלות, במקום של אהבה אמיתית.

אני האמנתי תמיד שזוגיות היא כמו מערכת יחסים בין שתי מדינות עצמאיות, שתי אוטונומיות המקיימות ביניהן יחסי-גומלין מוצלחים - ולא שתי מדינות שלא ברור לך איפה אחת מתחילה והשניה נגמרת." - אני מסכימה עם זה לגמרי. סימביוזה רעה מאוד לזוגיות. למה זה קשור למונוגמיה? מונוגמיה יכולה להיות בדיוק ההסכם בין שתי המדינות האוטונומיות. וכאמור, שתי מדינות שזה מתאים להן יכולות לעשות הסכם אחר.

6. "להתגבר על הקנאה"

בועז כהן מסיים את המאמר שלו בבעיית הקנאה והאם נצליח אי פעם להתגבר עליה. שמתי לב שבכל הדיונים על מונוגמיה מגיעים לשאלה הזו - מתי האדם יהיה כבר יותר נאור ויתגבר על הרכושנות והקנאה. מצד שני אומרים שמונוגמיה סותרת את הטבע שלנו. אז שימו לב שיש כאן שתי אפשרויות שהבחירה בכל אחת מהן דורשת התגברות על משהו בטבע שלנו: או להתגבר על הצורך בריגוש שנובע מהחדש בסקס, ואני מדגישה את המילה סקס כי למרות שזו פעילות מופלאה ביותר יש בחיים עוד המון דברים מרגשים וחדשים - רק שלא נשכח, וגם שימו לב שלא כתבתי "לוותר על הריגוש" אלא "לוותר על הריגוש הנובע מהחדש"; או להתגבר על הרכושנות והקנאה. מה עדיף? מה יותר אפשרי? כל אחד צריך להחליט לעצמו, ואולי זה גם יכול להשתנות בתקופות שונות; בשבילי האופציה השנייה היא לא ממש אפשרית.

והיו במאמר כמה תגובות מצוינות, אני רוצה להביא חלק:

אחר כך טוען אחד המגיבים שסקס הוא אושר, ובועז כהן משיב לו: "חסרה חוליה במשוואה שלך, "סקס-הוא-אושר". סקס-פיצוץ-הוא-אושר. סקס כשלעצמו לא מביא שום אושר. סקס מדהים כן."

שוב, התפיסה הזו צרה מדי בעיניי. סקס מדהים זה באמת אושר. אבל רק זה? יש כל כך הרבה דברים שיכולים לגרום לי אושר. אני מזדהה עם מה שכתבה בתגובה לאותו עניין ריקי כהן: "אינטימיות היא אושר, נכון? בשבילי, היא כזו. ביני לבין בן הזוג, ביני לבין הילדים ובין שאר אהוביי."

וגם אביבה משמרי כתבה תגובה מאוד מעניינת, חכמה ונכונה בעיניי, שמרחיבה את הפרספקטיבה לכיוונים אחרים: