הספרים שמכירים אותי
אובססיה זה שם של בושם/ אריאל להמן אמה/ ג'יין אוסטן ג'יין אייר/ שרלוט ברונטה הדרמה של הילד המחונן/ אליס מילר הנה אני מתחילה/ יהודית קציר מי יציל את תנינה/ נורית זרחי מישהו לרוץ איתו/ דויד גרוסמן עין החתול/ מרגרט אטווד פרקי חיים של דובין/ ברנרד מלמוד קפקא על החוף/ הרוקי מורקמי שתהיי לי הסכין/ דויד גרוסמן תקוות גדולות/ צרלס דיקנס
קשר כזה, כמו שבינינו (סיפור) 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בקטגוריה זו בבלוגים אחרים, לחצו כאן.
ים
כל הלילה ניסיתי להגיע לים, זה היה אמור להיות כל כך פשוט, כי סוף סוף היינו באתר הנופש הזה, שכבר היינו בו בעבר, שקרוב כל כך לים, ולא היה לי אלא ללבוש בגד ים ולמרוח על עצמי קרם שיזוף ולרוץ יחפה אל תוך החיבוק והערסול והתענוג של המים שידעתי כבר בדיוק איך יקבלו אותי לחיקם, מלטפים ונפלאים כמו אושר. אבל כל הזמן עיכבו אותי, ונסעתי ברכבת מפחידה שיורדת ירידות חדות, ואישה אחת שדאגה כל כך איך היא תצא ממודיעין ביקשה ממני טרמפ וכשאמרתי לה שאני לא יוצאת היא אמרה לי בכעס: "את מופרעת!" ועוד המשיכה להסתובב בכל המקומות שאני הסתובבתי בהם ולדבר עם כל מיני אנשים על נסיעות, על אוטובוסים ורכבות ומחירי נסיעה.
ובסוף בסוף כשכבר רצתי אל החוף הנכסף, ירד החושך והיה חשוך לגמרי-לגמרי וכבר לא יכולתי להיכנס לים.
ובבוקר הלכתי לשיעור והמורה שלי אמרה כתף למעלה וכתף בחזרה, ולסגור זרועות ולפתוח, ולחשוב רק מחשבות טובות, ולחייך, כאילו גם שני האחרונים הם חלק מתרגיל או כוריאוגרפיה, וזה התאים לי בדיוק, ובזמן שטלטלתי את הכתפיים ידעתי שוב, שזה הים שלי, שהגעתי לים.
חגית, המורה שלי לריקודי בטן, תמיד אומרת באיזשהו שלב של החימום להשאיר את המחשבות בחוץ (חגית בכלל, יש לה הקסם הזה עליי, שלפעמים יש לאנשים מסוימים וקשה להסביר למה – מה שהיא אומרת מהדהד בי ומוצא לו מקום. והיא לא פלספנית בכלל. פעם אחת כשהיא אמרה שהריקוד הוא דבר רוחני, והגוף לבד לא יודע מה לעשות אלא הרוח צריכה להגיד לו, זה היה נורא משמעותי כי היה ברור שהיא לא מעבירה את רוב יומה במחשבות כאלה).
אתמול רקדתי אצל מורה אחרת שגם היא נפלאה ומקסימה, אבל היא לא אמרה להשאיר את המחשבות בחוץ, והמחשבות נשארו בפנים. על הדרי, שחוזרת כל יום מהגן ברבע לחמש ואני מרגישה שלדחוף עוד פעילויות אחרי זה, זה המון, אבל אולי היא זקוקה, והיא גם לא נרדמת בקלות לאחרונה, ואולי צריך לשנות את ההרגל הזה ואולי את ההוא; ובעצם ההסתגלות וההתמודדות האמיתית של כולנו מתחילה עכשיו, אחרי כל החגים האלה; ועל אמא אחת בגן שהציעה לי חברות, וגם אני רציתי, אבל היא אמרה לי בבת אחת שאולי נרגיל את הילדים להיות יחד ונוכל לעזור אחת לשנייה בשמרטפות, ולה אין משפחה בעיר והדרי והבן שלה שניהם ילדים יחידים והם צריכים חברה, והרגשתי שעוד רגע אנחנו עושות איחוד משפחות (כשהייתי בת עשר בערך באתי הביתה ודרשתי מההורים שלי שאם הם לא מוכנים לעשות לי אח קטן, אז אני מבקשת שנעשה איחוד משפחות עם המשפחה של חברתי נעמי. אבא שלי היה חכם באותו רגע ואמר שהוא יחשוב על זה, ובכך הסתיים העניין).
וכל התוכניות שהיא רקמה, זה היה לי קצת הרבה בבת אחת, כאילו רוחות שינוי מאיימות לסחוף אותי ומיד.
ואיפה החברותיות המפורסמת שלי, אני חברותית לאללה באינטרנט וכשאני בחוץ (עבודה לימודים וכיו"ב) אבל בדלת אמותיי, לבד לבד. הרגל מילדות וקשה לשנותו.
וארונות הספרים שעוד לא גמרנו לסדר והעבודה וההספקים ולוחות הזמנים; וזה שעליתי במשקל, ולמרות שאני אולי הכי בשלום עם גופי שהייתי אי פעם, זה לא נוח ומגביל בבגדים ובעיקר כבד, לסחוב את העשרים קילו העודפים שלי ועוד כמעט-עשרים קילו של מתיקות חמה ומתרפקת בת שלוש וחצי. ותיק על הגב. ולאחרונה דווקא נהייתי בסדר עם התזונה אבל צריך מאוד לשים לב וכל יום הוא התמודדות.
...וכשרואים את כל זה על הדף פלא שהצלחתי לרקוד בכלל. אבל הייתה גם מוזיקה :)
