[לפני כמה זמן התפייטתי כאן על חוויית כתיבתו של הסיפור הזה. בינתיים היו כמה קוראים וכמה שכתובים (רותם ואני-מלמעלה, הוא השתנה לא מעט מאז שקראתן, וקרוסלה, שיניתי קצת לפי הערותייך). הוא ארוך, אז הוא יעלה בהרבה חלקים. אשמח מאוד לתגובות, אפילו רק כדי לדעת מי קורא. כמובן הערות והצעות לשיפור יתקבלו בברכה, אבל הכי בא לי הערות על הדמויות ("איזה חמוד", "איזה מניאק", כאלה). ואל תדאגו, יבוא גם המשך של הכלב השחור ובסוף אפילו יהיה סדר, בצורת רשימות בצד או משהו.]
1.
כשאני מנסה להבין למה התפרצתי ככה דווקא ביום ההולדת השלושים של יעלה, אני חושבת על זה שיום ההולדת העגול הזה שלה היה מאורע חשוב מבחינתי. יעלה חברה טובה שלי. הכי טובה. החברה היחידה שמלווה אותי עוד מימי גן הילדים: התמזל מזלנו ומצאנו זו את זו בגיל צעיר, שתיים שנידונו להיות לא מובנות אבל הבינו זו את זו.
בגן הייתה יעלה שתקנית וחמורת סבר, לא ילדה "מתוקה". מבוגרים לא ידעו איך להתמודד אִתה, עם הרצינות התהומית שלה, עם הבוז שרחשה לכל מי שניסה לדבר אתה בשפת התינוקות. גם בילדים לא התעניינה כל כך בדרך כלל. אני דווקא הייתי אז עליזה וחברותית, ושיחקתי בייחוד עם הבנים, עם כל הבנים, משחקים סוערים שהותירו אותי חסרת נשימה. אבל למרות כל הניגודים בינינו, תמיד הספיק לנו מבט אחד בשביל לדעת איך האחרת מרגישה, מה היא רוצה, מה עומד על הפרק.
מכיתה א' ועד החטיבה ישבנו זו לצד זו, ספק מוחרמות, ספק סתם לא שייכות ליתר הכיתה, יצורים מכוכב אחר. הלימודים היו קלים לנו והיינו ממציאות לעצמנו עיסוקים אחרים, למשל משחק אחד שמלווה אותנו מאז ועד היום: אחת מאתנו משרבטת על פיסת נייר שמונה מילים בלי לחשוב, והאחרת צריכה לכתוב שיר שהמילים מופיעות בו. ומשחק אחר שנטשנו אותו עוד ביסודי – אנחנו מעמידות פנים שיש לנו מצב רוח הפוך ממה שבאמת. כשאנחנו שמחות אנחנו מעמידות פני מדוכאות, ולהפך; ורק שתינו יודעות את האמת על מצבי הרוח זו של זו.
בחטיבת הביניים היינו זו לזו קרש הצלה. עברנו לבית ספר גדול, גדול מדי, והיינו חלק משכבה אימתנית של תשע כיתות. בחצר העצומה התנהלו משחקי כדור שהפחידו אותי. נהגנו לשבת במקום הגבוה ביותר בחצר, המוגן מפני הכדורים, ולהשקיף על המתרחש. יעלה הייתה מקלפת תפוז ומושיטה לי חצי, ואני הייתי נותנת לה חצי מהכריך שהכינה אמי.
בכיתה י' עברנו לבית ספר אחר, קטן, שהתמחה במגמות אמנותיות. התחלנו ללמוד במגמת התיאטרון, ולראשונה זה שנים רבות הצטרף שלישי לצמד שלנו, שלישי שהביא עמו עוד שניים: עודד התיידד עמנו בנחישות, ולא שעה לשום דחייה מרומזת או מפורשת. ובעצם, אחרי זמן מה לא מצאנו סיבה לדחות אותו: הוא היה נחמד, הוא הצחיק אותנו והוסיף לחברות הרצינית שלנו נופך קליל וכיפי. רחלי הייתה ידידה טובה מאוד של עודד, ותומר היה החבר של רחלי, וכך נהיינו חמישייה – החמישייה המפורסמת, התבדח עודד – הכנו יחד את כל התרגילים בתיאטרון ובילינו יחד בהפסקות ואחרי הלימודים.