בלוגים קרובים בר קבועים הוסף לקבועים שלי שלח המלצה לחבר הפורום קישור ישיר לכאן דף כניסה |
![]() |
החיים שמתחת לחיים
נפשי נפגעה כריאותיהם של מלטשי יהלומים; נפלאים וקשים ימי חיי (יהודה עמיחי) |
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
כינוי: לי עברון-ועקנין
גיל: 49 ICQ: הצטרף כמנוי SMS בטל מנוי SMS RSS (הסבר)
ארכיון: חיפוש טקסט בקטעים: חלון מסרים: הוסף מסר הבלוג חבר בטבעות: « בלוגרוטיקה » ± « הקומונה של לי » ± « מועדון קריאה » ± יסמין (סיפור) יסמין (אגדה בהמשכים) (1) יסמין (אגדה בהמשכים) (2) יסמין (אגדה) (3) יסמין (אגדה בהמשכים) (4) יסמין (אגדה בהמשכים) (5) יסמין (אגדה בהמשכים) (6) יסמין (7) יסמין (8) יסמין (9) - אחד לפני האחרון. יסמין (חלק אחרון, ולפניו לינקים לסיפור כולו) פינת שיר חלפי - (מריחות האביב נבוכות, דמי) פינת שיר: קרם רגליים מטוסקנה פינת שיר: איני רוצה להלשין אותה. "אושר"/ מאיה בז'רנו פינת שיר: גילי חיימוביץ' - סינדרלה; הקלה מפתיעה פינת שיר: כתבתי אלייך מכתב אהבה בקירילית - אדמיאל קוסמן פינת שיר: עצבות הבגדים והרהיטים פינת שיר - עוגת שוקולד/ מיה לוי-ירון פינת שיר: שני שירים נפלאים של רמי סערי פינת שיר: נגן בי/ אפרת מישורי פינת שיר: שיר חדש/ סמדר הרצפלד תיירים. פינת שיר עם סיפור, מוקדשת באהבה לרוני ג' פינת שיר: עזוב אותי מקרמים/ אריאל להמן פינת שיר: שני שירים מאת אווה קילפי פינת שיר: צולעת על הלב - גילי חיימוביץ' פינת שיר: שניים של רביקוביץ' סונט 130 מאת שייקספיר: פינת שיר מורחבת + פינת שיר: לכבוד צאת ספרו של גיורא פישר, "אחרי זה" פינת שיר: רחש/ אליעז סגל פינת שיר: כוכבית/ אגי משעול פינת שיר: "דבר המשורר לא פתר"/ ענת לויט למשל האוקיינוס הלא שקט ענק הרגע הזה / חיה שנהב שירים [את רוצה עוד לשיר] [בחיבוק שלך יש זמן]; שפת חבל הטבור [לקחת את ילדתי] X מסמן את המקום (בסוף הפוסט) אות האהבה אחי בבודפשט קנית בלונים ופרחים בגן המשחקים בית, חתול ואהבה בסיבוב הנחש בעלת בית הקולנוע + איך נפלת ברשתו דרכים העדרך (בסוף הפוסט) התרגשות מצמיתה ואולי פתאום אפגוש אותך חתולוביץ' יופיו לא הייתי מלכת חיי הלילה של ירושלים לפעמים הירח מילים מכתב בבקבוק מרווח חדש להפתעה סוחרי הנשים עפר וכוכבים פלסטר פני בת הארבע פעם אהבה גדולה + הדג האחרון פריז או אהובי צ'לנוב; אף פעם לא אמחק קינת הגינה; בבוקר קשה לדבר את האהבה הטובה ריקוד שכבות שתי אהבות; הגדרות חדשות; האהבה מקלקלת את השורה שתיים בצהריים דרכים צ'לנוב; אף פעם לא אמחק (שירים) כמה שירים בריז'יט (שיר) רומפלשטילצכן (שיר חדש) צחת-העור ואדמונית שוקולד מריר פרעה - שיר שהופיע גם בבננות. עם הקוראים הכפולים הסליחה :) באתי אליך ילדה דודתי שמתה שני שירי עין כרם שרדינגר שעת החסד - לא של יהודה עמיחי, שלי מגיל 15 הרדיפה אחרי האושר ואלד אותךָ איש (דרקולה 2) אושר לפי מידה אותו נהר כמו עובר I Dreamt Lord Voldemort עולם שלושה פוסטים באחד גב תפוס יום האישה לקראת שיחה רק ההבטחה העדשה חתולים יום שלישי, ערב שבועות מיצפטל שירים שהקראתי באזכרה לָמה געגועים השעה המכריעה דבר בלתי נראה קופסה, ולא לסגור את ישרא! פוסטים נבחרים A man who needs your love crush Lou and Andy sometimes I hear my voice אהבה שאינה תלויה בדבר אומרים לנו שיש אוריינות אחרת אוצרות אושרים איזה כיף שכן, איזה כיף שלא אמפתיה אני מעדיפה ב"נ ומ"מ רוקדות בזכות האהבה העצמית גוונים של אהבה דיוק הכאב וטשטוש האושר האוניברסיטה בהר הצופים, מפת תשוקה האיש העצוב ביותר בעולם הארה קטנה הדהוד ההגדה לבית פולטי הכלב השחור - סיפור הכפתור של חזי המלחמה שלי ב"מנוחת הלוחם" העין (סיפור) - חלק ב' העין (סיפור) חלק א' הפנר יודע לדבר אהבה הצד האפל של לטרון התאווה לדעת ולהבין ולא היה באייקון אלא זוהר ז'ק ברל חברות הדדית חיבוקים טרטיף יום הולדת 35 יומולדת שנה לבלוג כמו רדיו לבבי התרגל אל עצמו להפשיר את הקרח למה אני לא אוהבת אירוניה מדעי הדחייה מחסן ישן של כלים מיכאל, המציאות מילות חיבה מילים מישהו לבכות אתו מישהו לרוץ אתו מסיבת כיתה שנות השמונים מקרונים, סקטים וביצה סוגים של עייפות (בעיקר התגובות!) עוברות האורח קורפו קפקא מון אמור קצת הוא שאלון שינה (סיפור) שלושה סרטים שהטביעו חותם שליחים שפות שש מילים מחפשות משורר תנינה מתארחת בבלוג הפנר יודע לדבר אהבה תנינה והטטושון חול גלגוליו של שיר אהבה I'm in love again rare and precious jethro tull 9/8/2010 הדיו של עינייך/ מילים ולחן: פרנסיס קאברל העיר שמתחת לעיר האלילות 1: ארתה קיט גשר הגשם מדבר כדרך אוהבים A Paris על סוסים וסדינה סאטן דוּדֵי שמחה לחקור וגם להתעטף: על זיכרונותיה של סימון דה בובואר האלון והבלוט הביטחון הנפלא של ג'ואן ארמטריידינג קצר וחטוף ושובר את הלב "לא ידעתי שאפשר לאהוב את האישה שאוהבים" לדבר על מורקמי היה לדבר אהבה נס שדבר אינו מוחק את העיקר תפוחים בוקר שבת שיחת לב אל לב שיר מתנגן לי בראש גן חיים p או לא p משולחנה של המתרגמת להסכין עם גבולות קיומנו משני הצדדים. עכשיו. אהבה שמרחיבה את העולם ההבדל הדק בין תפאורה ריקה לעולם ומלואו נשף יותר מדי עיניים ופחות מדי חול סלון כריות טעם של מחמאה שנשארת חומר סותר בדידות Danish (חרדה+זמן) מאיפה באה האהבה הזאת? (עוד פוסט על אברהם הפנר) איש האופניים קרוב רחוק קרוב הנה אני ממשיכה מוצלחת האיש שהילד בו חי אנשי הפח כמו עִם הנה הגשם שוב על Terms of Endearment (בלי ג'ק ניקולסון) דג האותיות איה אקורד ברור של אהבה חיי עץ וגם אני אומרת משהו על פיט סיגר And I'm a music lover הפסקת קפה רגע לפני Undressed to kill Of Woman Born מכתב ליהודה עמיחי הקולות שמתחת לעור: על "מקהלה הונגרית" מרבה להקשיב: על "מבט חטוף של הנצחי"/ אליענה אלמוג היער והפארק הרי זאת אני הבוערת: על "ג'זבל" עם בטי דייוויס there's nothing else above a heart במקום הסד של הסטנדרטים אני ברשת Murakami in Jerusalem על "הספר הקטן" בנרג' הדף שלי בלקסיקון הספרות העברית החדשה מדף הספרים שלי בNRG מתברר שהספרים שלי עוד קיימים "מילת אהבה" ב"שיר חדש" אנדרלמוסיה מציירת את הטטושון ב"זוטא" מצעד הקלישאות - ביקורת שכתבתי במעריב ביקורת על "ריגוש" של ג'קי קולינס אין אני לי - הרצאה על "באפי" באייקון 2005 הרצאה מכנס עולמות על התבגרות מינית בבאפי התנצחויות, בלבול ופשטידה - מאמר שלי על "באפי" הדף שלי ב"במה חדשה" הספרים שמכירים אותי אובססיה זה שם של בושם/ אריאל להמן אמה/ ג'יין אוסטן ג'יין אייר/ שרלוט ברונטה הדרמה של הילד המחונן/ אליס מילר הנה אני מתחילה/ יהודית קציר מי יציל את תנינה/ נורית זרחי מישהו לרוץ איתו/ דויד גרוסמן עין החתול/ מרגרט אטווד פרקי חיים של דובין/ ברנרד מלמוד קפקא על החוף/ הרוקי מורקמי שתהיי לי הסכין/ דויד גרוסמן תקוות גדולות/ צרלס דיקנס קשר כזה, כמו שבינינו (סיפור) 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 התעוררות (סיפור) 1 2 3 4 5 6 - סוף |
12/2018
להיות אחד 11 כל אותה עת התכתב תומר עם רחלי באי-מייל, ואפילו לא הזכיר באוזניי שהיא חוזרת לארץ. יעלה היא שסיפרה לי: החברה של רחלי עזבה אותה, ובעקבות זאת החליטה רחלי לחזור. לעודד רחלי לא סיפרה: כנראה החליטה לא לסמוך עליו, ידעה שלא יהיה מסוגל לשמור את החדשות המרעישות לעצמו. תומר שמר אותן לעצמו במשך כחודש, התברר, ממש עד שרחלי הודיעה לו שהיא באה לארץ: את כל זה סיפרה לי יעלה כשישבנו שתינו על המיטה בחדרי. היא נראתה מודאגת מאוד. "את לא סומכת עליו?" "לא יודעת... רחלי הייתה חברה שלו לפניי. והוא כל כך מעריץ אותה. הוא חושב שהיא הכי חכמה בעולם, ואת יודעת איך תומר, חוכמה זה הדבר הכי חשוב לו." "איפה היא תגור? אצל ההורים שלה?" "היא רצתה לגור אצלנו ותומר לא הסכים." "נו, זה סימן טוב, לא?" "בכלל לא. אולי הוא לא רצה את שתינו תחת אותו גג." תומר אמנם לא הסכים לשכן את רחלי אצלו ואצל יעלה, אבל הוא היה זה שבא לקחת אותה משדה התעופה. לשם כך שאל מכונית מהוריו והפסיד שיעור. אני ישבתי עם יעלה במטבח בדירתם כדי לתמוך בה, וישבנו כמצפות, אף שלא היה ברור לְמה: הרי לבית הוריה יביא תומר את רחלי. יעלה עשתה חישובים והגיעה למסקנה שתומר יגיע הביתה בתשע. בשבע יאסוף את רחלי, וזה בהנחה שתתעכב הרבה בהמתנה למזוודות; בשמונה יגיעו לבית הוריה, ואז יהיה אצלה זמן קצר – חצי שעה, נניח – ויחזור הביתה. "אבל הוא יצטרך גם להחזיר את האוטו," ערערתי. "ואולי ירצה עוד לשבת לדבר אתה. לנחם אותה, להשלים פערים..." בתשע וחצי הטלפון צלצל. תומר הודיע ליעלה שהם אצל עודד, והזמין אותנו לשם. "אני לא מאמין!" חזר עודד שוב ושוב. רחלי הדקיקה, שהשיער הבלונדיני הקלוש שהגיע עכשיו כמעט עד מותניה רק עשה אותה עוד יותר רזה ואפרוחית, ישבה על ברכיו, ותומר היה מצונף לידם על הספה. "איזו הפתעה!" כשנכנסנו ניגש אלינו תומר ונישק את יעלה וחייך אליי בעייפות, ואמר: "תוך כדי נסיעה רחלי אמרה שבעצם לא בא לה ללכת הביתה, אלא לעודד, אז עשינו לו הפתעה." עודד השמיע שוב את קול צחוקו הרועם. עכשיו כבר התארגנה לה שם מסיבת הפתעה של ממש: כמה חברים שלמדו אתנו בתיכון ועוד כמה ידידות של עודד שלגביהן הייתה רחלי דמות מיתולוגית. רחלי נראתה כמו היפית בשיער הארוך, בחצאית הדקה הסגולה-בהירה ובגופייה הצמודה הצהובה שלא התאימה לחצאית. רזונה הילדי היה עשוי להכמיר את הלב אם לא היה מדובר ברחלי. מצד אחד יעלה הייתה מרוצה, כי תומר ורחלי לא הראו שום סימני קרבה; ומצד שני, אחרי שקידם את פנינו חזר תומר לחלקת הספה המצומצמת שלו ליד עודד ורחלי והניח את יעלה לנפשה – הזדמנות שניצלנו כדי לפטפט עם האורחים האחרים, אך לבה של יעלה – וגם שלי, מתוך הזדהות אתה – לא היה שקט. המסיבה הייתה לכבוד רחלי, אבל כשאני נזכרת בה, רחלי כאילו לא הייתה שם כלל; אני רואה את דמותה על ברכיו של עודד, את השיער הארוך, אך את הפנים המוזרים, הדומים לפניה של ג'וני מיטשל, אני רואה רק במטושטש. גם את ההבעה אני לא זוכרת (האם הייתה עצובה? נרגשת?) בעיקר אני זוכרת את עודד המתרונן בהפתעתו ואת תומר המצטמצם לצדם, עייף אך מסור ונאמן. 8 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי תגובה אחרונה של לי עברון-ועקנין ב-28/12/2005 08:05
להיות אחד 10 בסוף התואר הראשון נסעו רחלי וחברתה ללמוד בניו יורק. רחלי ותומר התכתבו באופן סדיר והד"שים עברו בינינו בלי הרף. תומר ואני המשכנו לתואר שני בתיאטרון, ויעלה התקבלה לתואר השני הנחשק בפסיכולוגיה קלינית. אני יצאתי עם כמה בחורים ונפרדתי מהם כעבור זמן מה. תומר ויעלה החזיקו מעמד, אבל הקשר ביניהם היה סוער. פעמים רבות הייתה יעלה באה אליי או אל עודד (שדירתו עדיין הייתה המלון והמפלט של כל החבורה) בלחיים לוהטות, ובלי בכי, אפילו בקור, הייתה אומרת: "הוא לא אוהב אותי. הוא פשוט לא אוהב אותי." ובקו הלסת המהודק שלה הזכירה לנו שיש לה היכולת לאיים בעזיבה ולהכריח את תומר לכתוב על הלוח בכיתה שהוא אוהב אותה, קבל עם ועדה, ובכל זאת הוא מוסיף להיות חמקמק ומתעתע, כי מה זה עוזר שהוא כותב על הלוח אם אי אפשר לסמוך עליו? אם רגע אחד הוא קרוב ותומך, וברגע הבא מנוכר? עכשיו, בתואר השני, היו לי ולתומר כמה שיעורים משותפים. רוב התלמידים בחוג היו תלמידות, וגם כאן, כמו בתיכון, תומר היה זה שנהג לומר את האמירות הכי רגישות וחכמות, זה שכשתלה את מבטו בתקרה והרהר איש לא העז להפריע לו, ורבות מן הסטודנטיות בחוג היו מאוהבות בו. את יעלה רובן לא הכירו, אבל ידעו שאני חברתה הטובה ביותר, וגם חברה של תומר, ולכן חפפה חלק מהילת ההערצה גם עליי. ובאמת נראה שתומר ואני חברים טובים: אם היינו רואים זה את זו בהפסקה שלפני השיעור, לפעמים היינו שותים יחד קפה ומדברים עד אינסוף על ספרים ועל סרטים ועל מוזיקה. תומר לא התנדב לחשוף את רגשותיו, אבל כשהייתי אני אומרת איך השפיעה עליי איזו יצירה היה מהנהן ומביט בי בעיניים בורקות, באופן שגרם לי להרגיש שאנחנו אחים, שאנחנו דומים, וגם שאני נפלאה מכוח הדומות הזאת. מעולם לא קבענו מראש שניפגש, אבל לאט לאט גיליתי שאני ממהרת לסיים את עיסוקיי האחרים כדי להגיע לקפטריה לפני השיעורים המשותפים שלנו, וכשאני סורקת את השולחנות בעיניי כאילו סתם, בעצם אני מחפשת את תומר. לפעמים לא הייתי מוצאת אותו, והייתי מתאכזבת; ולפעמים ישב שם שקוע בספר או בעיתון, ובראותו אותי היה רק מנופף לי ומחייך. את המקום לידו בכיתה תמיד היה שומר לי, אבל לפעמים היה יושב על ידי לגמרי רחוק ונפרד, ולפעמים קרוב כקושר קשר, ואז היינו מתכתבים בהערות שוליים מצחיקות על השיעור ועל כל המתרחש בו. אמרתי לעצמי שגם לי יש מצבי רוח, ושאם מתחשק לתומר לקרוא עיתון עם הקפה באיזשהו יום, זה צריך להיות בסדר; וחוץ מזה, בשעת הצורך תמיד הוכיח את עצמו: פעם חטפתי התקף מיגרנה בשיעור, ותומר יצא אתי מן הכיתה וישב לצדי בספרייה וליטף את ראשי עד שהכדור שלקחתי התחיל להשפיע, וברגע שהייתי מסוגלת לזוז הזמין מונית ונסע בה אתי הביתה, השכיב אותי במיטתי ואז חזר לאוניברסיטה; ופעם כשבאתי לאוניברסיטה עצובה בעקבות פרידה מבחור שיצאתי אתו תקופה קצרה, ותומר ישב בקפטריה עם כמה סטודנטיות ופטפט אתן שיחה קלילה שלא היה לי כוח להשתתף בה ובכל זאת התיישבתי אתם, באמצע השיחה פתאום הפתיע אותי ואחז בידי מתחת לשולחן ושאל בקול נמוך, "טולי, את במצב רוח לא כל כך טוב?" ומיד לחצתי את ידו ואמרתי בהכרת טובה שאהיה בסדר. וכשהמרצה שלנו, בלומברג הרשע, נתן לי ציון שמונים בעבודה סמינריונית שהשקעתי בה את נשמתי, והלכתי למשרדו לשאול אותו למה נתן לי רק שמונים והוא העיף בי מבט ואמר, "אני לא יודע, את לא מרשימה אותי מעבר לשמונים," יצאתי משם בוכה ופגשתי את תומר במסדרון וסיפרתי לו מה קרה ותומר החוויר מכעס ומלמל "מנוול", ואלמלא אחזתי בשרוולו היה נכנס למשרד לצרוח על בלומברג. את כל הדברים האלה הזכרתי לעצמי בימים שבהם התנכר אליי, כשישב לבדו עם העיתון או עם אחרות ואליי רק חייך ונופף בידו. 9 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי תגובה אחרונה של לי ע ב-27/12/2005 11:53
להיות אחד 9 כשרחלי וחברתה עברו לדירה משלהן, ותומר ויעלה עברו לדירה משלהם, החלטנו עודד ואני שלא נחפש שותף חדש לאותה דירה אלא נעבור גם אנחנו. קצת נמאסנו זה על זו, והדירה נמאסה עלינו אחרי שנה של מגורים במין תחנת רכבת שאף פעם לא היו בה פחות משבעה אנשים ללינת לילה. עברתי לגור עם חברה ללימודים. כולנו, חוץ מעודד שהתחיל לעבוד בחברת הפקות והתקדם שם יפה, ובמהרה שכר דירה לבדו וכולנו הרבינו להתארח אצלו, התחלנו ללמוד באוניברסיטה: רחלי למדה קולנוע, יעלה למדה פסיכולוגיה, ותומר ואני למדנו תיאטרון וספרות אנגלית. נהניתי מהלימודים מאוד, מצאתי עבודה באחד המשרדים באוניברסיטה והייתי בקמפוס כל היום. הלימודים הרחיקו אותי לא רק מעודד, אלא גם משלמה: הוא כבר לא היה שייך לעולם שלי. ובכל זאת לא רציתי לוותר על הקשר – אחרי שהצלחתי להשיג מישהו כל כך מוצלח ונחשק, איך ארפה ממנו? זה קרה רק יום אחד, כשבאתי לבסיס, כביכול לבקר את אלה מחבריי שעוד היו שם, ובעצם להפתיע את שלמה וליהנות מהחיוך שוודאי אצית בעיניו הכחולות העמוקות כשֶיָרים את מבטו מהשולחן ויראה אותי. נכנסתי למשרדו וקפאתי כשראיתי אותו רוכן אל חיילת, לוחש באוזנה באינטימיות והיא מסמיקה ומחייכת כמו מטומטמת. כמוני. הנורא מכול היה שכששלמה הרים את הראש וראה אותי, לא נבהל אלא נופף לי בידו בשמחה. ולמה לא, בעצם: הרי לא הוא אחראי לפנטזיות הטיפשיות שרקמתי. הוא מעולם לא טען שמה שקורה אתי לא קורה גם עם עשר אחרות. אחר כך הוא התקשר כמה פעמים והפעיל את כל קסמיו. הקשחתי את לבי אף שנורא רציתי להאמין לו. השתוקקתי שזה יהיה נכון, שהוא באמת אוהב אותי ורק אותי ויעזוב את אשתו בשבילי, אבל ידעתי שלא אעמוד בעוד סצנה כמו זו שהתרחשה בבסיס, ומלבד זאת כבר לא הייתי כל כך מוכנה להתחתן בגיל עשרים ולגדל את יובלי, בנו בן החמש של שלמה. אחרי שיחת הטלפון האחרונה אתו הייתי אומללה. רציתי להתקשר למישהו וחששתי שעודד ינסה לדחוק בי שאתן לשלמה עוד הזדמנות. התקשרתי ליעלה ותומר ענה. יעלה הייתה בלימודים או בעבודה, וקולו של תומר נשמע לי באותו רגע חם ויציב ואני פרצתי בבכי וסיפרתי לו במקוטע את הכול. "אולי תבואי לכאן?" הציע אחרי שתיקה קלה. "נוכל לראות איזו קומדיה בווידאו." כשתומר פתח לי את הדלת הוא פשוט חיבק אותי. זרועותיו היו חזקות ויציבות סביבי ועלה ממנו ריח נעים של שמפו או סבון שהזכיר לי בית וביטחון והעלה דמעות בעיניי. הווידאו היה בחדר השינה שלהם וישבנו על המיטה הלא גדולה, אך תומר ישב מצונף כך שלא היה בינינו שום מגע. הקומדיה לא הייתה מוצלחת במיוחד אבל אני צחקתי מרוב הכרת טובה על החיבוק ההוא ועל שהוא מפנק אותי ככה בסרט. הצחוק היה קרוב לַבכי שקדם לו ואני השתנקתי מעט והתביישתי, כי תומר שישב לצדי היה כל כך שקט ומאופק ובלתי משתנק, וגם כשצחק היה צחוקו חרישי. נזכרתי באווירה הרשמית והעצורה בבית הוריו, באביו שביקש שנשמור על השקט כשעשינו אצלו חזרות. שמעתי את דלת הכניסה ותומר קידם את פניה של יעלה והחליף אתה דברים בשקט, וכשיעלה נכנסה לחדר מיד הושיטה לי זרועות לחיבוק והתיישבה לצדי והניחה את ראשי בחיקה. תומר נעלם לו בשקט כחתול, ואני בכיתי עכשיו, אבל גם יעלה הייתה שקטה ועדיין התביישתי בהשתנקויות שלי. בערב ההוא ובעקבותיו הרגשתי קרובה גם אל יעלה וגם אל תומר, אבל עוד כשנפרדתי מהם לשלום, אחרי שהתחבקתי עם יעלה, תומר רק נופף לי לשלום ונפרד בחיוך וניד ראש לבביים אך מרוחקים, כמו לבביות שאדם מרעיף על אנשים שאינו מכיר פשוט מפני שהוא נחמד – לא כמו לבביות של חבר. 6 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי תגובה אחרונה של לי ע ב-27/12/2005 08:29
להיות אחד 8 והיא באמת חיכתה. אחרי הצבא יעלה ותומר שוב היו זוג. עוד במשך השירות הצבאי חזרו, אבל התברר שתומר עוד לא הוציא את כל השטויות מהסיסטם שלו. אחרי הצבא נראה שהוא מוכן סוף סוף להסתפק בבחורה שהוא באמת אוהב. גם יתר החבורה לא שקטה על שמריה: רחלי יצאה מן הארון והייתה לה חברה, ועודד ואני המשכנו לחלוק גורל של אכזבות. אני התאהבתי בגבר נשוי. זה התחיל עוד בצבא; הוא היה המפקד שלי, בן שלושים ומשהו, בצבא קבע. שלמה היה סמכותי ומקסים, מושא אהבתן והערצתן של רבות מן החיילות בבסיס, והקשר אתו ריגש אותי. הייתי גאה בהיותי מאהבת סודית (דמיינתי את עצמי גיבורת סרט ישן בשחור לבן עם סיגריה בזווית הפה. ובאמת, עם שלמה התחלתי גם לעשן). עודד ליבה את התלהבותי, נסחף בסיפוריי, שאל על שלמה בלי הרף ועזר לי לרקום את הפנטזיות על היום שבו ייפרד מאשתו ויתחתן אתי. לי לא היה אכפת להתחתן בגיל עשרים: הרי מצאתי כבר את גבר חיי, והרפתקאות היו לי די הצורך; בעצם הרפתקה אחת – אתו – אבל היא מספיקה לי. לרוב לא שכבנו ממש, כי מגעינו היו חטופים והתרחשו בסתר: נשיקה קצרה מאחורי הבניין בבסיס, ליטופים במכונית החונה. כשהזדמן לנו חדר פנוי והיינו שוכבים, כל רגע היה מסעיר אחרי כל הציפייה הזאת. לא זייפתי אורגזמות, מכל מקום לא התכוונתי לעשות זאת, אבל הייתי גונחת וזה היה מרגש אותי אז הייתי גונחת עוד יותר, וכששלמה הניח שאני גומרת, לא העמדתי אותו על טעותו. אחרי הצבא עודד, רחלי ואני שכרנו דירה. בהתחלה התלבטתי בעניין הזה: עודד ורחלי היו חברים קרובים מאוד, ואמנם גם אני הייתי חברה טובה של עודד, אבל ביני לבין רחלי מעולם לא שררה קרבה ותמיד הרגשתי קצת נזופה במחיצתה. חששתי שארגיש לא שייכת, אבל בסופו של דבר כמעט לעולם לא היינו שם לבדנו: החברה של רחלי הייתה אצלה, יעלה הייתה אצלי, וכשתומר חזר אליה גם הוא היה בא אלינו כל הזמן. חוץ מזה היו שם תמיד ידידות תורניות של עודד, שהוא ניסה לשווא להפוך אותן לחברות. באותה תקופה הסתדרתי עם עודד יותר טוב מאשר עם יעלה – הוא תמך בקשר שלי עם שלמה, והעריץ אותו גם הוא לא מעט; גם הוא היה רוצה להיות גבר כזה, סמכותי ומקסים ושולט בעניינים. הוא אהב את האופן שבו שלמה דיבר אליו כשנפגשו, טופח על כתפו, מכנה אותו "גבר", מניח שיש ביניהם הבנה. יעלה, לעומת זאת, הייתה מלאה הסתייגויות, והיא ותומר היו מסתכלים בי שניהם במבטי גינוי. ערב אחד, כשהיינו רק שלושתנו בדירה והכנו ארוחת ערב וישבנו יחד, תומר – דווקא תומר, כאילו יש לו זכות דיבור בכלל! – פתח ואמר בנימה חגיגית, כאילו עשה על זה חזרות: "טולי, אני לא רוצה לפגוע בך, אבל אני חייב לומר לך שאת עושה משהו שבסופו של דבר יפגע בך יותר." התפרצתי על שניהם: מה זה עניינךָ בכלל, ולמה את שולחת אותו לדבר בשמך, ומה אתם מציגים נגדי חזית מאוחדת כאילו לכם אין בעיות: כמה פעמים נפרדתם וחזרתם? אבל בפעם הבאה שעודד דובב אותי בעיניים בורקות לפרטי המפגש האחרון שלי עם שלמה – ישבנו בבית קפה אפלולי והנר הדולק שבינינו הטיל על פניו צללים שעשו אותו אחֵר וקצת שטני – הפתעתי את עצמי ונזפתי בו: אתה בכלל לא דואג לי ולא רוצה שיהיה לי טוב, אתה רק רוצה שיהיה לך מעניין. "מה פתאום, אני מתלהב משלמה כי את מתלהבת ממנו. אני רוצה רק שיהיה לך טוב," היתמם, אבל אני פתאום הרגשתי מאוד לבד והתגעגעתי לתום של יעלה ושל תומר כשישבנו סביב שולחן המטבח בדירה והם הביטו בי בפנים רציניות ודאוגות של ילדים טובים. 6 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי תגובה אחרונה של לי ע ב-26/12/2005 13:23
להיות אחד 7 גיא התגייס, והגעגועים השכיחו ממני את התסכול וצבעו את כל מה שהיה בינינו בצבעים יותר מחמיאים. היה לי חבר חייל, וכשהוא בא סוף סוף במדיו ביום שישי בצהריים לקחת אותי מבית הספר הוא היה סקסי ומושלם, ואני רצתי אליו וקפצתי עליו לעיני כולם. ובערב, כשהסתגרתי אתו בחדרו אחרי שנח והתקלח, כנראה נסכו בי הגעגועים גם אומץ, כי במקום לחכות שייגע בי נגעתי אני בו, וכשהגלים הציפו אותי כמו הגיטרה החשמלית ב-Locomotive Breath של ג'תרו טל בתקליט הנפלא שהיינו שומעות אצל תומר – מה פתאום תומר עכשיו? 3. בתחילת כיתה י"ב נפרדו תומר ויעלה. תומר, שמעולם לא היה ממש ברווזון מכוער, התגלה וגילה את עצמו לפתע כברבור. מהנער הממושקף סתור השיער עלה בחור גבוה עם חיוך מקסים, מישהו שכשאת מביטה לתוך עיניו, על כורחך את קצת נבוכה, כאילו עבר ביניכם דבר; פתאום ביקשו רוב הבנות את קרבתו, והוא נענה בחום. אני, חברתה הקרובה של יעלה, ניסיתי להימנע מלהתקרב אליו, אך גם לבי היה נמס והתרגשות קטנה ואסורה הייתה חולפת בי כשהיה נוטל את ידי בידו ומכסה אותה בחום בידו האחרת. תומר רצה יחסים פתוחים; הוא אמר ליעלה שזוגיות ממוסדת לא מתאימה לו – לו יש טמפרמנט של אמן – והוא זקוק להצלחה הזו שהוא נוחל עכשיו עם הבנות כדי לשקם את האגו שלו; היא הרי יודעת שעד עכשיו לא היה לו כל כך קל בחיים. "מה את חושבת?" הייתה יעלה מתייעצת אתי כשהיינו מטיילות יחד אחרי הלימודים, אני מלווה אותה הביתה, היא אותי, וחוזר חלילה. "אולי זה לא הוגן מצדי שאני דורשת ממנו מחויבות? באמת לא היה לו קל, עם האבא הקפדן שלו והכול, והוא אף פעם לא היה כל כך מאושר כמו עכשיו. תראי איך הוא הפסיק לדבר על עצמו בגוף שלישי ולהסתכל על עצמו מבחוץ כל הזמן, איך הוא זורם. אולי זו באמת מין רכושנות בורגנית מצדי למנוע ממנו את זה." "אבל אותך זה מאמלל, גם אותך צריך לקחת בחשבון," סנגרתי אני עליה. בסופו של דבר נפרדה יעלה מתומר למרות שחשבה שאולי הוא צודק, כי פשוט לא יכלה לסבול את המצב; "אני רואה אותו מפלרטט וזה כמו סכין בבטן," בכתה ואני ליטפתי את שערה בלילות הארוכים שישנו זו אצל זו ובעצם לא עצמנו עין. כשאמרה יעלה לתומר שאינה מסוגלת לסבול את זה עוד, שניהם בכו בכי מר. תומר חיבק אותה ובכה לתוך צווארה שהיא החברה הכי טובה שלו, ושהוא בנאדם רע שהורס את כל מה שהוא נוגע בו, שלא מגיע לו אותה. יעלה בכתה מעוצמת הרגשות – אשמה ואהבה וכאב הפרידה. לבסוף התנשקו נשיקה מלוחה ותומר אמר שהוא עוד יחזור אחרי שיוציא את כל השטויות מהסיסטם שלו, היא עוד תראה. ויעלה חיבקה אותו חזק ואמרה לו שהיא תחכה. 11 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי תגובה אחרונה של לי ע ב-25/12/2005 15:54 הדף הקודם הדף הבא דפים: 1 2 3 4 5 |