להיות אחד 6

2.

יעלה אמרה לי שהיא לא יודעת אם היא ותומר זוג או לא. מאז שנישקה אותו בתחנת האוטובוס, והפתיעה יותר מכול את עצמה, הוא מנשק אותה על שפתיה בכל פעם שהם נפגשים ונפרדים; פעם אחת הוסיפה על הנשיקה גם חיבוק – כל כך אהבה אותו באותו רגע, הסבירה לי, שפשוט, כמו בספרים, "נפלה על צווארו" – ומאז, בכל פעם שהם מתראים תומר מחבק ומנשק אותה. אמרתי לה שנשמע לי שהוא מניח לה לתת את הטון, ואם היא רוצה עוד, עליה פשוט ליזום; אבל יעלה הייתה מבולבלת. לפעמים נדמה לה שהוא אוהב אותה ולפעמים לא. לפעמים הוא מתקשר אליה ומדבר אליה בחיבה רבה, לפעמים היא שופכת את לבה בפניו והוא מקשיב באמפתיה ובאהדה כמו שאף אחד אחר לא יודע להקשיב – ואל תיעלבי, טולי, את החברה הכי טובה שלי, אבל הוא מקשיב לי כאילו אני האדם היחיד בעולם, כל השאר פשוט לא קיים באותו רגע - ולפעמים כשהיא מתקשרת אליו נדמה לה שהוא בכלל לא רוצה לדבר ורק מתוך נימוס הוא מפטפט אתה קצת.

יעלה לא הייתה היחידה שהתלוננה באוזניי על חיי האהבה שלה: עודד התקשר אליי עכשיו כמעט כל ערב והיינו מדברים אל תוך הלילה. חברתו נפרדה ממנו - אמרה לו שהם לא מתאימים, שרצתה להשיב לו אהבה אבל לא נראה לה שהיא מרגישה כלפיו יותר מידידות, ובכלל, אולי היא צריכה להיות לבד עכשיו. בשיחותינו תהינו עודד ואני על מניעיה האמיתיים וניתחנו את אופייה ואת התסביכים שלה. דיברנו גם על הקשר שלי עם גיא, שנמשך על אש קטנה והיה מתסכל. עודד טען שהסיפורים שלי מחרמנים, ולאט לאט מצאתי את עצמי מפלרטטת: נהניתי מהכוח שהיה לי על עודד. סיפרתי לו בפרוטרוט על מגעיי עם גיא (והוספתי מדמיוני), ונהניתי לשמוע אותו משתנק. כשהיינו נפגשים היה עודד מחבק אותי חיבוק ממושך, חיבוק של ידידות שביטא גם כמיהה אחרת, ואחרי החיבוק תמיד היה משהה את ידו החמה והלחה עוד רגע על מותני. המגע לא נעם לי, אבל גם לא רציתי לוותר.

שנת הלימודים החלה. יעלה ישבה השנה על יד תומר, והיה אפשר לראות גם מהצד איך לפעמים הוא חם אליה ולפעמים קר. אני ישבתי על יד עודד, שהעסיק אותי בלי הרף בפתקים ותקע בי מרפקים ולחש לי בקול רם מדי גם כשרציתי להקשיב בשיעור (או להיטיב לעקוב אחרי המתרחש בין יעלה לתומר). רחלי התרחקה מעט מכולנו: נראה שעובר עליה משהו, אבל בכל פעם שמישהו מאתנו ניסה לברר מה קורה אִתה, הייתה אומרת משהו נחרץ וחכם וסמכותי שהזכיר לנו שהיא לגמרי בשליטה, ושאנחנו תועים ואובדי דרך וחסרי אחריות, חיים לנו בעולם הזה בלי שום חוט שדרה מוסרי, שוחטים פרות ומפחדים ללכת להפגנות.

גיא עמד להתגייס לצבא, ואנחנו הוספנו בינתיים להיפגש ולהתנשק ולהתמזמז מזמוזים מאכזבים שהותירו אותי כשחצי תאוותי בידי. חשבתי שכשיהיה בצבא ממילא לא נוכל להיפגש כמעט, וממילא עדיפים מזמוזים מתסכלים על העדר מזמוזים בכלל, אז בינתיים המשכנו.

יום אחד בכיתה באה יעלה אל השולחן שלי ושל עודד, נסערת שלא כהרגלה, וציוותה על עודד שיעבור לשבת ליד תומר. מיד התחיל השיעור ולא יכולתי לברר מה קרה לה, וברגע שצלצל הפעמון ניגש תומר ואני התרחקתי כדי לא להפריע להם במה שנראה כמשא ומתן קדחתני. כשצלצל הפעמון שוב, תומר חזר למקומו חפוי ראש ויעלה ישבה לצדי בלחיים לוהטות. שאלתי אותה בפתק מה קורה, אך היא רק הנידה בראשה לשלילה כאילו אין לה מילים לתאר את שאט הנפש שלה. בהפסקה הבאה, אחרי עוד סבב של המו"מ, ניגש תומר ללוח וכתב עליו:

אני מצהיר בזאת שאני אוהב את יעלה לוין, ושהיא החברה שלי.

בכבוד רב מאוד (כלפי יעלה)

תומר.

עודד נשלח בחזרה למקומו לצדי, ולפני תחילת השיעור הבא הספיק תומר לחבק את יעלה ולהדביק לה נשיקה מצלצלת על הלחי. יעלה הביטה לעברי ובשפת המבטים שלנו אמרתי לה כמה אני גאה בה. קיוויתי שהיא לא רואה גם את הבזק הקנאה שעבר בי לרגע, כשדימיתי לראות את שמי במקום שמה ומיד היכיתי על חטא.

להיות אחד 5

פעם אחת הכנו תרגיל בתיאטרון, שלושתנו - תומר, יעלה ואני. החלטנו על פרויקט שאפתני: עיבוד תיאטרוני שכתבנו בעצמנו לסצנה מתוך "תקוות גדולות" של דיקנס, שהיה הספר האהוב על תומר. אני הייתי מיס הווישם – המטורפת שעצרה את כל השעונים בביתה כשחתנה לא הגיע לחתונה - בשמלה בלויה ומרופטת שהצלחנו למצוא במחסן של המורה לתיאטרון. יעלה הייתה אסטלה, בתי המאומצת היפה שגידלתי אותה רק למטרה אחת: לשבור לבבות של גברים, ותומר היה פיפ, הילד העני שמתאהב באסטלה אהבה נואשת והיא משחקת בו. ביצענו את הסצנה שבה פיפ ואסטלה משחקים בקלפים תחת עינה הצופייה של מיס הווישם, אסטלה מתלוננת שפיפ גס והמוני וקורא לנסיך "ג'ק", ומיס הווישם מעודדת אותה לשבור את לבו.

יעלה ואני באנו לביתו של תומר אחרי הלימודים כדי לערוך אצלו את החזרות. זאת הייתה הפעם הראשונה שביקרנו אצלו (נהגנו לבלות בעיקר בביתו של עודד) ויעלה התרגשה מאוד, וגם אני התרגשתי בשבילה. הבית של תומר לא היה בית עשירים, אבל היה מרשים מאוד; המון תקליטים, המון ספרים, בית נקי ומסודר, ובעיקר שקט. אמו הייתה בבית כשבאנו – ידענו שהיא מורה, בבית ספר אחר – וקיבלה אותנו בנימוס מסויג מעט. יעלה ואני עמדנו בפתח נבוכות בזמן שתומר ואמו דנו בכובד ראש מוזר בשאלה אם נאכל, מה ומתי. אחר כך הסתגרנו בחדר שלו – מיטה שמתקפלת לספה, שטיח בצבעים חמים, מנורה בעלת אהיל רך, פטיפון ותקליטים אחרים מאלה שבסלון (בסלון קלאסיים וג'אז, ואצל תומר – פינק פלויד וג'תרו טל וג'נסיס וקווין), שולחן עבודה וכמובן ספרים – הרמן הסה, שאני מעולם לא הצלחתי להתחבר אליו אבל התביישתי בכך כשיעלה אמרה כמה התרגשה מ"נרקיס וגולדמונד" ותומר הנהן ובעיניו בוהק מוזר, כאילו הוא עומד לבכות; תומס מאן, שאנחנו  לא הצלחנו לקרוא אותו ונוכחותו על המדף של תומר עוררה בנו הערצה. כשניסה להסביר לנו למה הוא אוהב אותו, אמר רק "תקראו את ה'נבחר', זה סיפור האהבה הכי מעוות והכי יפה שיכול להיות"; והרבה ספרי מדע בדיוני ופנטזיה, עולם "של בנים" שליעלה ולי כמעט לא הייתה בו דריסת רגל – היא קראה את ההוביט ואני קראתי קצת אסימוב, תומר השאיל לי פעם ספר סיפורים שלו והביט בי בגאווה כשאמרתי לו שאהבתי את הסיפור "והיה אם" – שמות שהכרתי בלי לדעת מי עומד מאחוריהם, זילאזני ודגלס אדמס וטרי פראצ'ט וניל גיימן; וכמובן ,"תקוות גדולות", שבאותו יום גילה לנו תומר שגנב אותו מספרייה ציבורית. הוא הראה לי וליעלה את החותמת. עמדנו ותלינו בו עיניים נדהמות: הוא, תומר, גנב ספר מספרייה? "אני אוהב את הספר הזה, הייתי מוכרח אותו, ואי אפשר להשיג אותו בעברית," אמר בכעס כבוש. "לא כולם דוברי אנגלית כמוך, טליה," נזף בי, ויעלה ואני הבטנו זו בזו בתמיהה לרגע, כי חשבנו שהאנגלית של תומר בסדר גמור, אבל לא אמרנו כלום.

עבדנו על הסצנה שלנו והתפרצנו פעמים רבות בצחוק, אולי דווקא כי יעלה הביישנית נהייתה פתאום נוראת הוד, ותומר באמת נראה כל כך מסכן ונתון לחסדיה, ואני באמת כל כך רציתי שהיא תשבור את לבו. לקראת הערב דפק בדלת אביו של תומר – גבר נאה וצעיר להפתיע – ואמר ברשמיות (מופרזת, לדעתי ולדעתה של יעלה) שאנחנו מוזמנות להישאר לארוחת הערב, ושהוא יודע שאנחנו עוסקים בענייני תיאטרון, אבל מבקש שנהיה שקטים יותר. יעלה ואני הודינו לו - בתקווה שאנחנו מספיק רשמיות - אבל אנחנו צריכות ללכת, אמרתי, כי בשפת המבטים הפרטית שלנו כבר קבענו שעלינו לצאת מכאן במהרה ולדון ולדוש ולנתח. תומר ליווה אותנו לתחנת האוטובוס, הלך כשידיו בכיסים וראשו מורכן מעט. "אתה עצוב?" שאלתי ויעלה חייכה אליי לאות שגם היא רצתה לשאול. תומר הרים אליי מבט רחוק כאילו שכח שהוא מהלך לצדנו והיה בעולם אחר. "לא," חייך בתמימות כאילו אין לו מושג על מה אני מדברת, ועדיין נראה עצוב. חשבתי שאולי היינו ביקורתיות מדי כלפיו כשסיפר שגנב את הספר מן הספרייה, ואולי הסצנה שעבדנו עליה העציבה אותו.

הגענו לתחנה ועמדנו שלושתנו נבוכים מעט, ידיו של תומר עוד בכיסים, וכשהגיע האוטובוס הושיט לי יד ולחץ את ידי שלי בחום אבל גם ברשמיות, וחייך חיוך מלבב, ואז עליתי לאוטובוס והושטתי את הכרטיסייה לנהג. יעלה לא עלתה מיד אחריי ואני הבטתי לאחור, ופתאום ראיתי את חברתי הביישנית מדביקה לתומר המופתע נשיקה די עזה על שפתיו.

להיות אחד 4

זאת הייתה הפעם הראשונה בחברות ארוכת השנים שלי עם יעלה שהיה בינינו איזשהו מתח. יעלה הייתה פתאום היחידה בחבורה שלא הייתה בזוג, ונראה שלא אי רצון אלא רק ביישנותה מונעת ממנה למצוא לה גיא משלה. היא קינאה, וגרוע מזה, לראשונה אי פעם שמרה ממני סוד: היא אהבה מישהו, ובשום  אופן לא הייתה מוכנה לגלות לי מי.

אני חשבתי שאני אוהבת את גיא, אבל לא היה לי ברור שהוא אוהב אותי. שלא כמו עודד, שניסה כל הזמן לגעת בחן כמה שיותר, ונהדף, גיא נראה מרוצה למדי מטיולים יד ביד ומנשיקה קצרצרה על השפתיים לפרידה כשליווה אותי הביתה. רציתי לספר ליעלה על כל זה, אבל היא הייתה רומזת לי במבטים מסוימים ובשתיקה רועמת שעל הנושא הזה היא לא רוצה לדבר אתי. הרגשתי אשמה כלפיה, ולא התחשק לי לדבר אתה, ואז הרגשתי אשמה עוד יותר. בינתיים בן השיח העיקרי שלי היה עודד. בסך הכול, לשנינו היה תסכול דומה. אף שלא נמשכתי אליו היה משהו מרגש בדיבור על מין (או על העדרו) עם בן. פעם אחת, כשכולנו ישנו אצל עודד (היה לו בית גדול, וכשהוריו נסעו לחו"ל תמיד ערכנו אצלו מסיבות פיג'מות), תוך כדי משחק מצאתי את עצמי שוכבת מתחתיו על הרצפה. זה נמשך רק רגע, צחקנו והתנערנו וקמנו, אבל היה בזה משהו מרגש.

גיא התחיל לעבוד כמלצר והיה לו פחות ופחות זמן להיפגש אתי. הרגשתי דחויה ונעלבת, וגרוע מכול, מי שהייתה החברה הכי טובה שלי כל חיי לא רצתה לשמוע על זה. כששיחקנו את המשחק שלנו, כתיבת שירים ממילים אקראיות, הייתי כותבת לה מילים כמו אוהבת, רוצה, לבד, מין; ויעלה הייתה כותבת מילים רחוקות ומנותקות כמו רובוט, חללית, השקפה, כוכבים.

אבל יום אחד היא באה אליי בארשת אחרת, לא זו המאשימה והמסתגרת של התקופה האחרונה, וחיבקה אותי ולקחה את ידי ואמרה שעליה לספר לי משהו. בעיניים בורקות סיפרה לי שתומר ורחלי נפרדו. כבר לפני זמן מה, בעצם. היה קשה להרגיש בכך: הם התנהגו אותו דבר, אבל ממילא אף פעם לא ראינו אותם מתנהגים כזוג מובהק.

נזכרתי בשיעור ספרות לפני כשבועיים, שבו למדנו את השיר של רחל "גן נעול", השיר שנפתח בשורות "מי אתה? מדוע יד מושטת/ לא פוגשת יד אחות?". רחלי, יעלה ואני זלזלנו ברחל בדרך כלל; גם הפעם, בשיעור הזה, אמרנו שהשירים שלה פשוטים ועולמה באמת צר כעולם נמלה, והחריזה מגוחכת, סינג-סונג שכזה; ואז הצביע תומר ואמר שאולי לא מדובר בעוד שיר אהבה נכזבת, שהשאלה בתחילת השיר יכולה להיות גם שאלה של אדם אל עצמו. רחלי השמיעה נחרת בוז קטנה ומיהרה להסותה כשהמורה הביטה אליה בנזיפה. "בעצם יש פה עוד משהו," הצביעה יעלה בהיסוס, "גם אם זה כן שיר אהבה, יש בסוף משהו מיוחד – ההדגשה של רחל שזו בחירה שלה אם להמשיך לאהוב, ולהתענות בגלל זה, או לא." תומר שלח אל יעלה חיוך קטן ורחלי נראתה כעוסה.

עכשיו חשבתי שאולי נפרדו עוד לפני השיעור ההוא, אולי בגלל זה הפגינה רחלי כל כך הרבה בוז לדבריו של תומר, אבל עוד לא הבנתי למה הבשורה על פרידתם כל כך מרגשת את יעלה, ואז לפתע נדלקה לי הנורה כמו בקומיקס: תומר הוא מושא אהבתה של יעלה. נראה לי מוזר להתאהב בתומר, אבל כעת, כשידעתי שיעלה אוהבת אותו, הסתכלתי בו בעיניים חדשות. ראיתי שיש משהו מאוד מחמיא בתנוחת ההקשבה הזאת שלו, ראש מורכן ומהנהן; שהוא מרבה לחייך, ויש קסם בחיוכו; שיש לו קול נעים, אף שקשה לפעמים להבין את דבריו כי הוא מדבר מהר ובשקט (עודד קורא: "דיקציה!" וטופח על ירכו).

להיות אחד 3

עודד היה היחיד בחבורה שלא היה "גאון" כפי שכינו אותנו בשכבה, והיה גם היחיד שלא היה אכפת לו אם הדברים שהוא אומר נשמעים מספיק חכמים. הוא תבע לעצמו תשומת לב בקולו הרם, בידו המושטת תמיד לצ'אף ובחיבוקים שהיה מחבק אותנו בלי לשאול. עודד היה גם הליצן, כוכב מגמת התיאטרון וזה שביים את כל ההצגות שלנו. מהר מאוד סיגל לעצמו גינונים של במאי: כמו המורה שלנו היה יושב, טופח על ירכו וקורא: "קצב! קצב!" או "דיקציה!" וכשהיינו מוצלחים היה מכבד אותנו בצחוק רם שעלה מהר מאוד לצלילי פלצטו, ובמהרה היינו צוחקים כולנו.

יעלה ואני, וגם רחלי, חשבנו שעודד מקסים אבל ממש לא מושך – הוא היה קולני, ידיו היו לחות תמיד ופניו מכוסים פצעונים - וכולנו הופתענו כשפתאום הייתה לו חברה. חן הייתה מתולתלת, נאה מאוד ומאופקת מאוד, אפילו יותר מיעלה; הניגוד הגמור של עודד. מדי פעם תהינו מה היא מוצאת בו, ומיד היכינו על חטא – לא יפה מצדנו שאנחנו מדברות ככה על עודד, הוא חבר שלנו. למען האמת, גם תומר נראה לי ילד, אף שנראה שכל המורות שלנו מוקסמות ממנו עמוקות. לא יכולתי להעלות על דעתי קשר רומנטי עם אף אחד מן הבנים בשכבה שלנו.

הבנים מי"ב עניינו אותי יותר, ואחד מהם התעניין בי בחזרה. אני לא יודעת מה בדיוק מצאתי בגיא (חוץ מזה שהיה "גדול"): לא היו לנו תחומי עניין משותפים של ממש מלבד לימודי התיאטרון. אבל פעם עצר אותי במסדרון ופשוט שאל מי אני; אמרתי לו את שמי ובאיזו כיתה אני, משוכנעת שהוא מאוהב בי, ומאז חיזרתי אני אחריו. לימים סיפר לי שחברתו לכיתה ביקשה ממנו לברר מי אני – לא הוא היה זה שהתאהב.

כשהגיע יום הולדתי שאל אותי גיא מה אני רוצה למתנה, ואמרתי שאני רוצה שיזמין אותי לסרט. יצאנו עם שני הזוגות האחרים בחבורה שלי: תומר ורחלי, עודד וחן. הסרט היה אחד מסרטי מלחמות הכוכבים, ובסופו הלכנו כולנו לאכול גלידה ופרץ דיון סוער על הסרט: תומר וגיא התענגו עליו, חן ואני השתעממנו, עודד אמר שזה היה בסך הכול סרט פעולה נחמד ורחלי זעמה ונזפה בתומר קשות איך הוא יכול ליהנות מסרט שיש בו תמונה כל כך פשטנית של טוב ורע, ותומר, שהוסיף לאחוז בידה ולא התרשם כלל מזה שהיא כמעט צועקת עליו, הסביר לה בסבלנות למה הוא חושב שזה בעצם לא כל כך פשטני, כמה דארת ויידר הוא דמות מורכבת, ואיך הכוח שמניע את הטוב הוא אותו כוח שמניע את הרע, "ואת זוכרת את נרניה? את אסלן וטשלן? זה אותו דבר!" טען, עדיין אוחז בידה ומדבר אליה בנימה פייסנית, ובינתיים עודד ניסה לנשק את חן בתירוץ של ביס מהגלידה שלה וקיבל כפית באף, ואני ניסיתי לפלרטט עם גיא אבל מבטו נדד כל הזמן אל רחלי ותומר, שהיו כמעט כמו הצגה שאנחנו הקהל בה, ורחלי ותומר עצמם כמעט שכחו את הגלידות שלהם לגמרי בלהט השיחה. כשנפרדנו סוף סוף וכל זוג הלך לדרכו עוד הוסיף תומר לתת לרחלי דוגמאות והסברים, ידה הקטנה בידו והיא מרימה אליו מדי פעם את מבטה, וכשהתרחקו נראה שהוא אחיה הגדול והמגונן המסביר לה את עובדות החיים. עודד וחן הלכו לכיוון אחר, היא חומקת מידו החובקת, הולכת במרחק ביטחון של כמה צעדים ממנו, וכתפיו שחות מעט, כמתוך עלבון. גיא ואני נשארנו לבדנו. הלכנו יד ביד לכיוון תחנת האוטובוס. גיא נראה פזור דעת. "איזה אינטלקטואלים החברים שלך," העיר, "כולה סרט". "גיא," משכתי לו בשרוול ונעצרתי, וסוף סוף הוא הישיר אליי מבט. "מתי תנשק אותי כבר?"

 למחרת שאלה אותי-בישרה לי אחותו, שלמדה אתי באותה שכבה: "נו, אז את החברה של אחי?"

להיות אחד 2

רחלי ותומר נחשבו הכי חכמים בבית הספר, ואני קצת פחדתי משניהם. רחלי הצנומה, שבגלל שערה הבלונדיני הקצרצר דמתה לאפרוח, הייתה חדה ודעתנית ונחרצת, לא אפרוחית כלל וכלל. היא הצטיינה בעיקר במקצועות הריאליים, והייתה גם מאוד פוליטית. יעלה ואני, שלא היו לנו עמדות מגובשות, היינו קצת נבוכות מנאומיה הלוהבים על מדינת כל אזרחיה ועל צמחונות כדרך המוסרית היחידה לחיות. בכל יום שישי בצהריים הייתה עומדת לצד אמה ואחותה הגדולה בכיכר פריז, בהפגנה הקבועה של הנשים בשחור. מדי שבוע בשבוע הייתה מנסה לשכנע אותי ואת יעלה להצטרף, וכל פעם אמרנו שנעשה זאת, וגם התכוונו, אבל ברגע האחרון היינו נסוגות. רחלי הייתה מחייכת חיוך של השלמה, כמו שאדם מחייך אל חיית מחמד שהוא אוהב מאוד, אבל מוכרח להכיר בנחיתותה. תומר קצת הזכיר לי את הילד מ"דו קרב" של דויד גרוסמן, אף שלא היה ג'ינג'י. הוא היה ממושקף, והשיער שלו, גם כשהשתדל להסתרק, הזדקר לכל הכיוונים. היה לו מנהג מוזר לדבר על עצמו בגוף שלישי, כאילו היה דמות בספר. אחרי שאמר משהו היה מוסיף, "אמר תומר", או "אמר ולא יסף", ועוד הערות כאלה של המספר. אבל בדרך כלל היה שותק ומקשיב לרחלי, ומאמץ את דעותיה הנחרצות. היססתי לדבר עם תומר כי הייתה לי הרגשה שהוא שופט את כל מה שנאמר לו, בוחן אם הדברים חכמים ומוסריים ונכונים כמו של רחלי. אבל יעלה דווקא העזה לדבר אתו, והוא היה מביט מטה, מקשיב ברוב קשב ומהנהן. פעם שמעתי אותו חוזר על אמירה של יעלה כמו שנהג לחזור על דבריה של רחלי,  ורצתי בגאווה לספר לה.

אבל לא תמיד היה שותק או מדבר בגוף שלישי: בשיעורי ספרות ובשיעורי תיאטרון תמיד היה תומר זה שנתן את הפרשנויות המרגשות ביותר, זה שהבין את מניעיהן הנסתרים של הדמויות. כשהיה מדבר וכל הכיתה האזינה לו לקח לו תומר את הבמה בלי שמץ ביישנות: היה עוצר, מהסס, מביט למעלה, מחפש את המילים הנכונות, וכולנו, מורה ותלמידים כאחד, היינו מוכנים לחכות בסבלנות, כי ידענו שמה שיגיד לבסוף יהיה הדבר הכי רגיש לדמות, הכי קולע. כשלמדנו את "בדמי ימיה" של עגנון, למשל, סיפור קצת קודר שלרובנו היה קשה להתחבר אליו, וסיגל המורה דיברה אתנו על משמעות שמותיהן של הדמויות, שעקביה מזל – אלוהים לקח ממנו את המזל, ומינץ פירושו כסף, ותרצה רוצה, הצביע תומר ואמר שהוא חושב שתרצה דווקא לא רוצה אלא עושה מה שהיא חושבת שרוצים ממנה, הרי באופן שמינטשי גוטליב מספרת לה על עקביה מזל, היא בעצם מעבירה לה מסר שהיא, תרצה, צריכה להחליף את אמא שלה ולהיות אהובתו, ובסוף הסיפור אפשר לראות שלמרות שתרצה השיגה את מה שכביכול רצתה, היא ממש בדיכאון. סיגל הייתה נרגשת ואמרה לתומר שקלע לדעת גדולים. "הוא צריך להיות פסיכולוג", מלמלה אחת הבנות בכיתה, ויעלה כתבה לי בפתק שפתאום הסיפור נראה לה הרבה יותר עמוק. אחרי השיעור עוד שוחח תומר ארוכות עם סיגל על תיאוריות פסיכואנליטיות. "תיזהרי, פעמונית," טפח עודד על כתפה של רחלי, "המורה מאוהבת בחבר שלך".