בלוגים קרובים בר קבועים הוסף לקבועים שלי שלח המלצה לחבר הפורום קישור ישיר לכאן דף כניסה |
החיים שמתחת לחיים
נפשי נפגעה כריאותיהם של מלטשי יהלומים; נפלאים וקשים ימי חיי (יהודה עמיחי) |
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
כינוי: לי עברון-ועקנין
גיל: 49 ICQ: הצטרף כמנוי SMS בטל מנוי SMS RSS (הסבר)
ארכיון: חיפוש טקסט בקטעים: חלון מסרים: הוסף מסר הבלוג חבר בטבעות: « בלוגרוטיקה » ± « הקומונה של לי » ± « מועדון קריאה » ± יסמין (סיפור) יסמין (אגדה בהמשכים) (1) יסמין (אגדה בהמשכים) (2) יסמין (אגדה) (3) יסמין (אגדה בהמשכים) (4) יסמין (אגדה בהמשכים) (5) יסמין (אגדה בהמשכים) (6) יסמין (7) יסמין (8) יסמין (9) - אחד לפני האחרון. יסמין (חלק אחרון, ולפניו לינקים לסיפור כולו) פינת שיר חלפי - (מריחות האביב נבוכות, דמי) פינת שיר: קרם רגליים מטוסקנה פינת שיר: איני רוצה להלשין אותה. "אושר"/ מאיה בז'רנו פינת שיר: גילי חיימוביץ' - סינדרלה; הקלה מפתיעה פינת שיר: כתבתי אלייך מכתב אהבה בקירילית - אדמיאל קוסמן פינת שיר: עצבות הבגדים והרהיטים פינת שיר - עוגת שוקולד/ מיה לוי-ירון פינת שיר: שני שירים נפלאים של רמי סערי פינת שיר: נגן בי/ אפרת מישורי פינת שיר: שיר חדש/ סמדר הרצפלד תיירים. פינת שיר עם סיפור, מוקדשת באהבה לרוני ג' פינת שיר: עזוב אותי מקרמים/ אריאל להמן פינת שיר: שני שירים מאת אווה קילפי פינת שיר: צולעת על הלב - גילי חיימוביץ' פינת שיר: שניים של רביקוביץ' סונט 130 מאת שייקספיר: פינת שיר מורחבת + פינת שיר: לכבוד צאת ספרו של גיורא פישר, "אחרי זה" פינת שיר: רחש/ אליעז סגל פינת שיר: כוכבית/ אגי משעול פינת שיר: "דבר המשורר לא פתר"/ ענת לויט למשל האוקיינוס הלא שקט ענק הרגע הזה / חיה שנהב שירים [את רוצה עוד לשיר] [בחיבוק שלך יש זמן]; שפת חבל הטבור [לקחת את ילדתי] X מסמן את המקום (בסוף הפוסט) אות האהבה אחי בבודפשט קנית בלונים ופרחים בגן המשחקים בית, חתול ואהבה בסיבוב הנחש בעלת בית הקולנוע + איך נפלת ברשתו דרכים העדרך (בסוף הפוסט) התרגשות מצמיתה ואולי פתאום אפגוש אותך חתולוביץ' יופיו לא הייתי מלכת חיי הלילה של ירושלים לפעמים הירח מילים מכתב בבקבוק מרווח חדש להפתעה סוחרי הנשים עפר וכוכבים פלסטר פני בת הארבע פעם אהבה גדולה + הדג האחרון פריז או אהובי צ'לנוב; אף פעם לא אמחק קינת הגינה; בבוקר קשה לדבר את האהבה הטובה ריקוד שכבות שתי אהבות; הגדרות חדשות; האהבה מקלקלת את השורה שתיים בצהריים דרכים צ'לנוב; אף פעם לא אמחק (שירים) כמה שירים בריז'יט (שיר) רומפלשטילצכן (שיר חדש) צחת-העור ואדמונית שוקולד מריר פרעה - שיר שהופיע גם בבננות. עם הקוראים הכפולים הסליחה :) באתי אליך ילדה דודתי שמתה שני שירי עין כרם שרדינגר שעת החסד - לא של יהודה עמיחי, שלי מגיל 15 הרדיפה אחרי האושר ואלד אותךָ איש (דרקולה 2) אושר לפי מידה אותו נהר כמו עובר I Dreamt Lord Voldemort עולם שלושה פוסטים באחד גב תפוס יום האישה לקראת שיחה רק ההבטחה העדשה חתולים יום שלישי, ערב שבועות מיצפטל שירים שהקראתי באזכרה לָמה געגועים השעה המכריעה דבר בלתי נראה קופסה, ולא לסגור את ישרא! פוסטים נבחרים A man who needs your love crush Lou and Andy sometimes I hear my voice אהבה שאינה תלויה בדבר אומרים לנו שיש אוריינות אחרת אוצרות אושרים איזה כיף שכן, איזה כיף שלא אמפתיה אני מעדיפה ב"נ ומ"מ רוקדות בזכות האהבה העצמית גוונים של אהבה דיוק הכאב וטשטוש האושר האוניברסיטה בהר הצופים, מפת תשוקה האיש העצוב ביותר בעולם הארה קטנה הדהוד ההגדה לבית פולטי הכלב השחור - סיפור הכפתור של חזי המלחמה שלי ב"מנוחת הלוחם" העין (סיפור) - חלק ב' העין (סיפור) חלק א' הפנר יודע לדבר אהבה הצד האפל של לטרון התאווה לדעת ולהבין ולא היה באייקון אלא זוהר ז'ק ברל חברות הדדית חיבוקים טרטיף יום הולדת 35 יומולדת שנה לבלוג כמו רדיו לבבי התרגל אל עצמו להפשיר את הקרח למה אני לא אוהבת אירוניה מדעי הדחייה מחסן ישן של כלים מיכאל, המציאות מילות חיבה מילים מישהו לבכות אתו מישהו לרוץ אתו מסיבת כיתה שנות השמונים מקרונים, סקטים וביצה סוגים של עייפות (בעיקר התגובות!) עוברות האורח קורפו קפקא מון אמור קצת הוא שאלון שינה (סיפור) שלושה סרטים שהטביעו חותם שליחים שפות שש מילים מחפשות משורר תנינה מתארחת בבלוג הפנר יודע לדבר אהבה תנינה והטטושון חול גלגוליו של שיר אהבה I'm in love again rare and precious jethro tull 9/8/2010 הדיו של עינייך/ מילים ולחן: פרנסיס קאברל העיר שמתחת לעיר האלילות 1: ארתה קיט גשר הגשם מדבר כדרך אוהבים A Paris על סוסים וסדינה סאטן דוּדֵי שמחה לחקור וגם להתעטף: על זיכרונותיה של סימון דה בובואר האלון והבלוט הביטחון הנפלא של ג'ואן ארמטריידינג קצר וחטוף ושובר את הלב "לא ידעתי שאפשר לאהוב את האישה שאוהבים" לדבר על מורקמי היה לדבר אהבה נס שדבר אינו מוחק את העיקר תפוחים בוקר שבת שיחת לב אל לב שיר מתנגן לי בראש גן חיים p או לא p משולחנה של המתרגמת להסכין עם גבולות קיומנו משני הצדדים. עכשיו. אהבה שמרחיבה את העולם ההבדל הדק בין תפאורה ריקה לעולם ומלואו נשף יותר מדי עיניים ופחות מדי חול סלון כריות טעם של מחמאה שנשארת חומר סותר בדידות Danish (חרדה+זמן) מאיפה באה האהבה הזאת? (עוד פוסט על אברהם הפנר) איש האופניים קרוב רחוק קרוב הנה אני ממשיכה מוצלחת האיש שהילד בו חי אנשי הפח כמו עִם הנה הגשם שוב על Terms of Endearment (בלי ג'ק ניקולסון) דג האותיות איה אקורד ברור של אהבה חיי עץ וגם אני אומרת משהו על פיט סיגר And I'm a music lover הפסקת קפה רגע לפני Undressed to kill Of Woman Born מכתב ליהודה עמיחי הקולות שמתחת לעור: על "מקהלה הונגרית" מרבה להקשיב: על "מבט חטוף של הנצחי"/ אליענה אלמוג היער והפארק הרי זאת אני הבוערת: על "ג'זבל" עם בטי דייוויס there's nothing else above a heart במקום הסד של הסטנדרטים אני ברשת Murakami in Jerusalem על "הספר הקטן" בנרג' הדף שלי בלקסיקון הספרות העברית החדשה מדף הספרים שלי בNRG מתברר שהספרים שלי עוד קיימים "מילת אהבה" ב"שיר חדש" אנדרלמוסיה מציירת את הטטושון ב"זוטא" מצעד הקלישאות - ביקורת שכתבתי במעריב ביקורת על "ריגוש" של ג'קי קולינס אין אני לי - הרצאה על "באפי" באייקון 2005 הרצאה מכנס עולמות על התבגרות מינית בבאפי התנצחויות, בלבול ופשטידה - מאמר שלי על "באפי" הדף שלי ב"במה חדשה" הספרים שמכירים אותי אובססיה זה שם של בושם/ אריאל להמן אמה/ ג'יין אוסטן ג'יין אייר/ שרלוט ברונטה הדרמה של הילד המחונן/ אליס מילר הנה אני מתחילה/ יהודית קציר מי יציל את תנינה/ נורית זרחי מישהו לרוץ איתו/ דויד גרוסמן עין החתול/ מרגרט אטווד פרקי חיים של דובין/ ברנרד מלמוד קפקא על החוף/ הרוקי מורקמי שתהיי לי הסכין/ דויד גרוסמן תקוות גדולות/ צרלס דיקנס קשר כזה, כמו שבינינו (סיפור) 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 התעוררות (סיפור) 1 2 3 4 5 6 - סוף |
12/2018
תפוחים באותם ימים, לפני כחמש-עשרה שנה, התגוררתי בבית הכרם, בסמטה קטנה ויפה שחיברה בין שני רחובות ראשיים, והמרפסת שלי הייתה קרובה מאוד לקרקע. והסתיו משמש ובא והאוויר נשא עמו הבטחות, ואני הצטרפתי לקבוצת תיאטרון חובבים באנגלית וקראתי את תפקידה של רוזלינד ב"כטוב בעיניכם", וכל יום הייתי מוצאת על מרפסתי תפוחים נגוסים, כמו מין רמיזה פולשנית-מטרידה לפיתוי גן עדן. בקבוצת תיאטרון החובבים הכרתי את ר', עולה ותיק מצרפת, והיה לנו משהו במשותף: לשנינו היה פקס בבית. ולר' היו המון בעיות עם הפקס שלו, ולפעמים הוא היה מבקש ממני לקבל עבורו פקסים (שאחר כך לא בא לקחת) ופעם גם שלח לי באמצע הלילה, ללא הסבר והקשר, שלושה עמודים של מין טקסט ספרותי-אישי בשלוש שפות. לא היה לנו אף דייט של ממש, פעם ישבנו עם חברים אחרים מהקבוצה בבית קפה קטן ברחוב עזה ודיברנו על סארטר, ואחר כך הוא ליווה אותי לאוטובוס ולימד אותי איך אומרים בצרפתית "אכול ושתה כי מחר נמות", ופעם אחת הוא בא לבקר ביום שישי אחר הצהריים, ישבנו כמה שעות ודיברנו והוא סיפר על התקופה שהתגורר בניו יורק. ולפני שדיווש משם על אופניו, כשנפרדנו ליד המרפסת זרועת התפוחים הנגוסים, הוא הושיט יד וליטף אותי בצוואר. לא מעט זמן אחר כך הוא נעלם ממש, והשאיר לי עוד פעם אחת הודעה משונה במשיבון, אולי מחו"ל. אבל לפני שנעלם הוא השאיר לי מזכרת חשובה מאוד: קלטת אוסף שהוא הקליט לי. ובקלטת היו: פרנסיס קאברל – שזו מתנה חשובה מאוד. מי שעוקב קצת אחרי הבלוג שלי יודע שפרנסיס ואני לא נפרדנו מאז, ותרגמתי לא מעט שירים שלו. וגם עכשיו אני עובדת על אחד יפהפה. ז'ורז' מוסטקי, שלא הכרתי קודם והשיר הכי מסעיר שלו היה אז ונותר בעיניי "צועני" (שגם יוסי בנאי שר בגרסה עברית: "פרצוף של צועני"). ובתרגום שלי: "בפרצוף של צועני, של יהודי נודד, של כומר יווני, ושערותיי בארבע רוחות השמים... בפה שלי, ששתה, שנישק ונשך, ומעולם לא השביע את רעבונו... אני בא, שבויה מתוקה שלי, נשמה אחות, מקור חיים, אני בא לשתות את עשרים שנותייך..." ועוד הייתה שם ההיסטריה ההורמונאלית הנפלאה של ג'וני האלידיי הצועק את אהבתו ("איך שאני אוהב אותך") לאהובתו הכורעת על ארבע: "כשאת כבר לא מרגישה כחתלתולה, כשאת נהפכת לכלבה, ולקול קריאת הזאב את פורצת סוף סוף מהשלשלאות"... (אבל הכי מקסימה ההתחלה של השיר הזה: "כששערך נפרש/ כמו שמש קיץ/ והכרית שלך נראית כמו שדה חיטה"). חוץ מהקלטת וכל אשר בה, והצרפתית שלי שהשתפרה, ר' שנעלם הותיר אחריו בעיקר חידה, ולילה אחד חלמתי חלום שממנו נולד שיר: בעלת בית הקולנוע כשחיפשתי אחריךָ בחלום אמרו לי: שאלי עליו אצל בעלת בית הקולנוע ורק בבוקר ידעתי שאני היא כל סרטיך נעולים בתוך עיניי אם אבכה אולי תתגלגל דמותך החוצה שלמה ועגולה ומלוחה אבל מיטב השיר כזבו, ובחלום אני ראיתי את בעלת בית הקולנוע בדמות משוררת אנגלו-סקסית אחת שהייתה אתנו בקבוצת התיאטרון, ולמחרת התקשרתי אליה. התברר שהיא הייתה ארוסתו ואני נכנסתי לתמונה רגע אחרי הפרידה. לא היה לי מושג, והטלפון הזה ממני היה יכול לבוא לה לא טוב, אך לא כך היה. היא רצתה לדבר עליו. אני רציתי להשלים פערים. והיא השלימה. והתפוחים? כנראה זרקו אותם תלמידי בית ספר, בדרכם לבית הספר "בית הכרם", שקיצרו את הדרך ועברו בסמטה שלי. 28 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי תגובה אחרונה של רותי קוטלר ב-12/6/2011 16:21
A Paris אני לומדת ספרדית באינטרנט וזה מזכיר לי את לימודי הצרפתית בפריז, את המחברות שמילאתי באוצר מילים ובתרגילים, את הספרים. את הקימה בבוקר בחדרי אשר ב-cité universitaire (מעונות), ואחרי כוס שוקו או פחית קולה מהמכונה למטה (ואבוי לזוועה שנקראת קולה דובדבנים, ואבוי לי שרק אחרי כמעט חודש עלה בדעתי הרעיון הגאוני להרתיח מים בכף חשמלית ולהכין קפה – וגם אז לא חשבתי על זה לבד) והתחמקות ממחזריי, אריק ולא-זוכרת-את-שמו שהפציצו אותי בצרפתית-מושָבות שאת רובה לא הבנתי, את היציאה מהבניין שלי, היפה מכדי להיות מעונות, עם תקרות גבוהות ושטיחים בגוני ארגמן חמים, החוצה והליכה בתוך הסיטֶה לכיוון תחנת ה-RER. בהתחלה הייתי נוסעת במטרו של פורט ד'אורליאן ופירוש הדבר שהייתי יוצאת היישר אל הרחוב הגדוש מכולות הודיות ומסעדות לבנוניות ויורדת לתחנה לא נעימה, אבל במהרה גיליתי את ה-RER שהוא המטרו החדש והמשופר והמהיר יותר (נכון לשנת 96...) וכדי להגיע אליו הייתי צריכה לחצות את הסיטֶה ולהתענג בדרך על כל העצים והדשא והעשב והעלים הסתוויים, למרות שהיה רק ספטמבר, ולחצות מסילת רכבת דרך פתח קטן בגדר נמוכה בעשב, מקום שתמיד הרחיב את לבי ואת רוחי לעבור בו. מה-RER הייתי יורדת בתחנת הפנתיאון, נוחתת בבול-סן-מיש, בולוואר סן מישל שאי אפשר לא לאהוב אותו, בפינת הרחוב של קוויק (המבורגרייה בלגית שבה הלחמניות מוארכות ולא עגולות, וטעים ונחמד הרבה יותר ממקדונלדס) ולא רחוק מז'יבר ז'ון (תסתכלו, זו בדיוק הפינה שבה הייתי יורדת...) שלעתים הייתי פושטת עליו בהתקפי כמיהה לעטים ומחברות וספרים של דניאל פנק ודיסקים של פרנסיס קאברל. והכי אהבתי את שיעורי הבוקר, בדקדוק, ואת המעבדה הלשונית – אצל מרטין, המורה היחידה שפנתה אלינו ב-tu ומרוב מבוכה היינו אובדי עצות ולא פנינו אליה כלל, לא ב-tu ולא ב-vous; אחרי הפסקת הצהריים היו שיעורי ספרות שאהבתי אבל הטקסטים היו קשים מאוד וקלאסיים, ושיעורי היסטוריה שהיו לי כמעט בלתי אפשריים וגם בסוף, אחרי המבחן, מ-Gaule ועד צרפת וכל המלכים והמלחמות שהיו בדרך, הכול משתקשק לי בראש בערבוביה. ובהפסקת הצהריים זה היה או קרואסון וקפה עם שרה השוודית ודייוויד האנגלי בקפה שממול – הכי שיק, אבל הכי לא משביע (ושרה אמרה לי: דייוויד אוהב אותך, אבל ממש אוהב – ואולי בגלל זה הוא לא החזיר לי טלפון כעבור שנה כשהשארתי לו הודעה: I'm in London with my boyfriend); או מסעדה סינית עם סוקו היפנית שסיפרה לי שבאה לאירופה כי היא רוצה להתחתן עם גבר לא יפני, וכעבור שנה באמת שלחה לי מלונדון הזמנה לחתונתה עם מישהו ששם משפחתו צ'אודהורי (ויש כמה סוקו צ'אודהורי בפייסבוק, אבל אף אחת מהן לא ענתה לפניותיי), סוקו שנעמה לי חברתה אבל לעולם לא הייתה פנויה אחרי הצהריים; או לבד ב-maison de sandwich שהיה הכי קרוב והכי מוצלח אבל אף אחד לא רצה לבוא אתי לשם, ושם הייתי קונה סנדוויץ' ניסואז עסיסי עם טונה וירקות ואחר כך עד ארוחת הערב במסעדה של המנזה (עם ה-ticket restaurant – כרטיסייה שכזו) הייתי אוכלת רק פירות בחדר שלי. אחרי הלימודים האמריקאים היו הולכים לשתות בירה, ואלברטו אמר שאני יכולה לבוא אתו לקפה דה פלור לערבים הספרותיים של ימי רביעי כי הוא ממילא הולך, אבל אני בסופו של דבר הייתי חוזרת לסיטה לבדי, פריז הייתה גדולה כל כך שאני הצטמצמתי, ישבתי בחדרי ליד השולחן וכתבתי מכתבים והכנתי שיעורים וכתבתי סיפור, קצת התחבאתי ממנה (כפי שהתחבאתי מפני המחזרים, אריק ולא-זוכרת-מה-שמו), אבל הנה, בכל זאת הייתי שם. (כמו יעל נעים)
28 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי תגובה אחרונה של לי ב-16/3/2011 13:45
We will always have Paris כמה רצונות יש לי בתחילתו של כל יום! לקרוא, לכתוב את הסיפור שהתחלתי, לשיר ולנגן, לרקוד... ועד שנגמר יום העבודה ויורד הערב, אני כבר לא זוכרת את עצמי בכלל. אבל לכתוב בבלוג תמיד יש כוח, וטל שאל אותי על פריז, אז חשבתי שיהיה נחמד לספר על ימיי (ששת השבועות) שלי שם. בצעירותי הייתי מאוד פרנקופילית - אהבתי שירים של ז'ק ברל, אח"כ הרחבתי את ההיכרויות המוזיקליות גם אחורה וגם קדימה (אחורה לשארל טרנה וקדימה לזמרים מעכשיו, כמו פרנסיס קאברל). למדתי קצת צרפתית בחט"ב ואח"כ באוניברסיטה, ובסוף התואר הראשון התחלתי לחשוב על תואר שני בספרות צרפתית. בחוג אמרו לי שאני צריכה לעשות השלמות, אבל קודם כל אני מוכרחה לשפר את הצרפתית, והמליצו לי לנסוע לקורס קיץ של הסורבון. ככה עשיתי, וזה היה הטיול-לחו"ל שלי: שישה שבועות בפריז, לימודים בקורס קיץ של הסורבון ומגורים ב-Cite Universitaire, סוג של מעונות סטודנטים. רצה הגורל ובערך חודש לפני הנסיעה המיוחלת, שהייתה עשויה להיות גם התחלה של לימודים יותר ממושכים שם, מבחינתי האופציות היו פתוחות, התחיל פתאום קשר ביני לבין בחור נחמד אחד שלמד אתי ושהייתי רואה אותו תמיד קורא באוטובוס ספרי מד"ב. סיפרתי לו שאני נוסעת לפריז, התחלנו לדבר על בוריס ויאן, הוא השאיל לי את "צל הימים", דיברנו עוד ועוד. אמרתי לעצמי שיהיה מבלבל מדי להתחיל משהו לפני פריז, ובטח נהיה ידידים, ואם יקרה משהו - אחרי שאחזור. Famous last words. כשנסעתי כבר היינו עמוק בתוך הזוגיות והאהבה, וחזי אף הצטרף אליי לשבוע הראשון בפריז, שהיה שבוע חופש לפני תחילת הקורס. כך קרה שחלק ניכר מזמני בעיר הרומנטית עבר בגעגועים (כמה הולם). חוץ מזה נשלחו פקסים בלי סוף, ומכתבים, וטלכרטים התכלו בקצב. חוץ מזה חוויתי כמה חוויות של בדידות בעיר הגדולה. בקורס שלי לא היו ישראלים בכלל. התיידדתי עם כמה אנשים, אנגלי אחד, שוודית אחת, יפנית אחת, אמריקאית אחת, אבל היה נורא לא ברור, מרוחק כזה. הלכתי לסרטים לבד וטיילתי הרבה, אבל הרבה גם נשארתי בחדר; העיר הייתה לי קצת מאיימת לפעמים. הלימודים עצמם היו מאוד אינטנסיביים, התקדמתי בצרפתית המון (בעיקר בגלל החיים ולא בגלל הלימודים: עוד ביום הראשון שלי כשהייתי צריכה לקנות משהו בבית המרקחת הבנתי שאין לי ברירה אלא לבקש את זה בצרפתית, למרות שלא היה לי מושג איך!) השיעור שהכי אהבתי היה המעבדה הלשונית, שם עבדנו על הגייה: לכל תלמיד היו אוזניות ומיקרופון, חזרנו אחרי המורה והיא הקשיבה לנו ותיקנה את ההגייה. המורה הזו, מרטין, גם שברה דיסטנט ופנתה אלינו בגוף שני (tu) ולא בגוף כבוד (vouz) כמקובל בד"כ, וכתוצאה מכך לא ידענו איך לפנות אליה ופשוט נמנענו מזה כל הקורס. בכל יום בצהריים הייתי אוכלת סנדוויץ' ניסואז ב-Maison de Sandwich ליד בית הספר, ומשחקת את הסטודנטית הרעבה עד ארוחת הערב של המעונות, שם היינו מנקבים כרטיסיות (ticket restaurant). שם הייתי אוכלת את המנה הצמחונית אחרי שיום אחד ראיתי גרמני אוכל בשר שנראה מאוד נא ומאז לא יכולתי אפילו להסתכל על המנות הבשריות. (אפרופו אוכל, הוצאתי פעם אחת חטיף מארס ממכונה במטרו והיה כתוב עליו בעברית! שם של יבואן ו"תל אביב". מוזר.) הסביבה שגרתי בה הייתה מאוד ערבית ומוסלמית. אמנם מוכר הספרים שעברתי אצלו כל יום מאוד אהב אותי כי נהגתי לומר לו "יעטיק אל עפיה" ("אלוהים ייתן לך בריאות"), אבל בכל זאת חששתי קצת שיגלו שאני ישראלית. לא נעים. רבים ניסו לנחש מאיפה אני, והניחושים הפופולריים היו אמריקאית ואיטלקייה. שכנה דרום אמריקאית במעונות - ליליאם - החליטה לנצר אותי. היא הזמינה אותי לבוא לכנסייה ביום ראשון ובאתי כי זה נראה לי מעניין ובעיקר כי הייתי בודדה. זאת הייתה מין כנסייה של צעירים שדיברו על קשר ישיר ופרשנות אישית לדת. מין נוצרים רפורמים. כולם שם בירכו אחד את השני בחיבוקים ונשיקות, ואחרי הכנסייה היו הולכים יחד לאכול או להיפגש בבתים, מין אי של משפחתיות וקהילתיות בתוך הניכור של העיר הגדולה (ממש המסמ"צ, אבל עם נצרות במקום באפי - למרבה הצער). איזבל, חברתה של ליליאם הדרום אמריקאית, טענה שלא היה אדם שלא הצליחה לנצר אותו, אז אני כנראה הייתי הראשונה, למרות שהיו לנו גם פגישות לימוד שבהן קראנו בברית החדשה ודיברנו על ישו. למדתי מזה המון צרפתית. הייתי שם מסוף אוגוסט עד תחילת אוקטובר (96' נדמה לי), והבאתי מהארץ בגדים קלים. שם קפאתי מקור וקניתי שני סוודרים, על אחד כתוב "סורבון". סופ"ש אחד נסעתי ללונדון דרך ה-Channel Tunnel והתארחתי אצל חברים יהודים שם, אנשים מקסימים שראויים לפוסט נפרד. לונדון אהובתי נראתה פתאום גדולה ומהוהה לעומת פריז הקטנה והאלגנטית. ביום הולדתי, 6 באוקטובר, כבר הייתי בארץ, ובאמתחתי הרבה ספרים ודיסקים חדשים בצרפתית. וחזי חיכה לי כאן :) [תודה, טלצ'וק.] - תוספת בלתי קשורה: יש פוסט כיפי אצל בועז כהן על תחנות מוזיקליות בהתבגרותו. כתבתי שם כמה משלי בתגובה. תקראו שם, ואם בא לכם תכתבו גם - זה מעניין (ואם אתם כותבים שם, ספרו לי). 146 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 1 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי תגובה אחרונה של לי ע ב-21/2/2006 14:47
why do I try to win the love that I've already wooed and won? השאלה בכותרת לקוחה משיר של קרלי סיימון, he likes to roll (שיר נפלא!) והנה סיפור מן העבר, שהתחשק לי פתאום לספר אותו לכם. כשהייתי נערה צעירה מאוד, פלירטט אתי גבר נשוי שהיה מבוגר ממני בשנים רבות. וכשאני אומרת פלירטט, אני מתכוונת שעשה זאת בכל דרך אפשרית ובאופן שאינו משתמע לשתי פנים. כעבור שנתיים עשיתי את מה שנראה לי כמסקנה המתבקשת מהפלירט הזה: באתי אליו ואמרתי לו שיש לי בית ריק (הוריי היו בחו"ל) ושיבוא. הוא הסתכל עליי בזעזוע צדקני ואמר לי: "השטן מדבר מגרונך!" תוספת: לא העליתי את זה כדי לקטר. אני חושבת שמצוין לי להיזכר בסיפור הזה. הוא תמרור אזהרה מוסרי נגד התנהגות כמו של הבחורה מלפני שני פוסטים כלפי בחור גימ"ל. (התנהגות לא יעילה גם מבחינה מוסרית וגם מבחינה נרקיסיסטית - כי הצורך הזה בחיזוקים לאגו לעולם לא שוכך). ועוד תוספת בלתי קשורה בעליל - פוסט מקסים אצל קרוסלה. 21 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי תגובה אחרונה של לי ע ב-6/2/2006 15:08 דפים: 1 |