השיר הזה די מוכר. אפילו קארין, ב"אלופה", דקלמה אותו לאסי (והשחקנית עפרי פרישקולניק, שגילמה את הדמות המשכילה, דקלמה את השיר בצורה זוועתית והיה ברור שהיא לא מבינה אף מילה, ואילו אסי - איתי תורג'מן - הערס שונא השירה - קרא את זה מצוין בתורו).
לשיר יש שני לחנים, של יהודית רביץ ושל אחינועם ניני. אני אוהבת את הלחן של רביץ, אבל היא עשתה, אולי שלא במודע, שינוי קטנטן ומכריע במילים.
הנה השיר כפי שהצלחתי להציל מאיך שהוא מופיע באינטרנט ולפי מה שאני זוכרת בע"פ - אם שגיתי במשהו אני אתקן אח"כ (כשהספר יהיה בהישג ידי):
את ריח מטר האביב שעלה מאבני המרצפת
את מנגינת אורות הפנסים, את אגדת הכינור
את כוכבי המרום שטבעו בכוסי המברקת
את הכל, את הכל אזכור
ורק איני יודעת אם היה זה מבט עיניך
שהצית בי ברקים לרבבה
לא ידעתי אם הלכתי איתך ואליך
ברחובות הלומי אהבה
היה אביב והצחוק נסתר בכל ניצן פוקע
וברית דם ויין כרותה
וכל אחד שהעיף בי מבט משתוקק וכמה
האמנתי שהוא אתה
זה שיר קטן, חכם ולא יומרני. כל מי שהיה פעם נערה בת שבע עשרה יודע שלפעמים האביב, הכמיהה והצחוק הנסתר ממלאים את העולם ואין ברירה אלא להתאהב, גם אם יש במי וגם אם אין. חוץ מזה שהתיאור שלה בעיניי יפה מאוד וחושני, וממש משאיר לי ביד כוס יין אדום. החוכמה שבשיר בנויה על הניגוד בין מה שידוע וזכור ומה שלא; והכל, לפרטי פרטים, ידוע וזכור, חוץ מדבר אחד: האם כל זה היה בכלל קשור אל הנמען, אל מושא האהבה. "ורק איני יודעת אם היה זה מבט עיניך...". הבית האחרון מסביר את הנסיבות שבהן "כל אחד שהעיף בי מבט משתוקק וכמה/ האמנתי שהוא אתה". (יפה בעיניי ה"אתה" הזה שלא מכוון אל אף אחד במציאות.)
יהודית רביץ לא שרה ככה. היא שרה "ורק אני יודעת" (במקום "איני") ובכך הופכת את השיר לשיר רומנטי סתם. היה רומנטי, וחוץ מזה היה פרטי וחד פעמי ורק אני יודעת (כלומר, עוד יותר רומנטי). וזה מעניין, בייחוד אם היא עשתה את זה שלא במודע; אולי משהו בה התקומם נגד רגע הפיכחון הזה בתוך הרומנטיקה, נגד ההכרה שמושא האהבה הוא הדבר הכי פחות חשוב בסוג כזה של התאהבות.
וסתם הערה קטנה: אני אוהבת מאוד מאוד את "רחובות הלומי אהבה". את הבבתאחתיות הזאת: העולם כולו מרגיש את מה שאני מרגישה, ולא סתם מרגיש, אלא הלום מזה לגמרי.
