פ'
אנחנו יושבים באולם ה-300* העצום, רק שנינו, אתה שוקד על עוד עבודה שאתה מאחר בהגשתה, אני לא יודעת מה אני עושה, אולי מנסה לקרוא או כן להפריע לך או לא להפריע לך. אחרי כמה זמן האור כבה וצריך לקום ולנופף בזרועות כדי שיידלק. ככה זה גם בכיתות הסמינריון.
אני מפנטזת לשכב אתך באולם ה-300 או בפינות הקריאה האישיות בספרייה, שאני אפתיע אותך שם או שאתה תפתיע אותי. ויש החדר שלך במעונות, ולילה מתוק אחד כשהשותף שלך איננו ואני נשארת לישון. קודם אנחנו הולכים למועדון, לטלפונים הציבוריים, אני מתקשרת לאמא והיא מצליחה להפיל לי את הלב רק קצת: "לישון אצלו? את בטוחה שאת רוצה?"
ד'
נהיה לי רדאר לתלתלים הג'ינג'יים שלָך ואני יודעת לאתר את המסלולים שלך. אני גם יודעת מראש איפה לחפש כי בדקתי איפה את מלמדת ומתי, ואני נהנית להיקרות על דרכך ולקבל נשיקה ו"את נראית מצוין!". אני יוצאת מגדרי למצוא חן בעינייך, מנחשת מה את חושבת על המרצה ששתינו שומעות שיעור שלה ואני יורדת אתך על המרצה הזאת למרות שאין לי שום דבר נגדה, ותוך כדי כך מתוודה בפנייך שאני רק מנסה להרשים אותך, ואת משיבה: "ומצליחה היטב!".
פעם אחת אני באה במיוחד ותופסת אותך כשאת עומדת להיכנס למעלית של גוש 8, אני מתעלקת עלייך למרות המיגרנה שלך ועולה אתך למשרדך לברר אתך למה את לא מחזירה לי טלפונים.
אני רוצה שנהיה חברות הכי טובות ונסתודד ונשתה קפה, או שתכתבי ספר על חייך, תמונה של נפשך, ותיתני לי לקרוא.
אהובי
אנחנו לומדים כל אחד למבחן שלו, בספרייה, אבל קשה להתרכז ליד הנוכחות החדשה והמרגשת. לאף אחד מאתנו לא נעים לקטוע את השקדנות אבל בסוף אני מציעה שנלך לאכול ואתה אומר לי "כן!!!" כאילו זכית בלוטו. מתברר שגוועת ברעב. בדרך לקפיטריה של פרנק סינטרה, במסדרון, אתה מניח את היד על עורפי, ואני אומרת שזה נעים, ואתה: "אני יודע".
* הוא נקרא כך כי יש בו מקום ל-300 איש.
