חיוך של רקדנית בטן

על הבוקר הייתי בשיעור ריקודי בטן ב"ערבסק". לפני ארבע או חמש שנים למדתי שם במשך שנה ועכשיו חזרתי. ואני באה לספר, גם כי אני אוהבת לספר דברים כיפיים וגם כדי לשמח את סרפנטינה (את פה מותק?) אבל בעיקר כי הייתה לי תובנה חשובה.

המורה בשיעור הזה קוראים לה חגית בראשי והיא מקסימה, עניינית וזורמת ונעימה. רוקדים מול ראי גדול והיא מדגימה את הכול, וכדרכן של רקדניות בטן ומורות, חלק מהריקוד הוא החיוך שהיא מחייכת. החיוך של חגית השתקף על פניי בלי שניסיתי לחקותו (הייתי עסוקה יותר בלחקות אותה מבחינת סדר הפסיעות רגל ימין ורגל שמאל). זה היה חיוך של שמחה והנאה מהריקוד. היא גם אמרה לנו כמה פעמים - "תיהנו מעצמכן!".

כשלמדתי לפני ארבע שנים, המורה המרשימה עד מאוד שהייתה לי גם כן חייכה. זה היה חיוך של מלכה. היא גם דיברה איתנו על החיוך ועל זקיפות גו ועל גאווה. אך מעולם לא שידרה או דיברה על שמחה זורמת, פשוטה.

אז לפני ארבע או חמש שנים היה לי קשה בשיעורים, וכהרגלי פירשתי לעצמי את קשיי וכבר בניתי סיפורים ופרשנויות. בין השאר שאני מתוסבכת עם הגוף והנשיות, שבאומנויות הבמה אני נרקיסיסטית, חייבת להיות הכי טובה ואם אני לא הכי טובה אני אפס, שאני תחרותית. אותה מורה גם נהגה לתת לנו מין "זמן במה" בסוף השיעור שבו כל אחת עוברת מצד אחד של החדר לצד השני תוך כדי אלתור כלשהו המבוסס על מה שלמדנו, לעיני כול. הופעה. אני אוהבת מאוד להופיע ולאלתר ובעיקר לבחור את הצעדים בעצמי שזה קל לי יותר מלחקות מורה, אבל אותה דקת הופעה שבסוף השיעור תמיד הכניסה (את כולן) למתח. התחושה הכללית הייתה של תחרות וכישלון (האם כישלון לא בילט-אין כשיש תחרות?).

חזרה להיום - חגית. אני באתי היום אחרת. ידעתי שאני באה בשבילי וששום מורה לא יכולה להרוס לי את זה. ובכל זאת לא ידעתי כמה כיף יהיה עם מורה כזאת. בסוף השיעור חגית אמרה שהיא רוצה להגיד לנו משהו חשוב. כולנו הקשבנו בדריכות והיא אמרה שהעיקר ליהנות מהלמידה, שזו לא תחרות ושאם יש צעד שקשה לנו שנגיד לה, אבל לא לדאוג, היא חוזרת על הכול, והעיקר שניהנה. נורא הודיתי לה שהיא אמרה את זה ואחר כך אמרתי ליעל מואב מנהלת הסטודיו, שזה נורא חשוב מה שאמרה חגית ושלמדתי בזמנו אצל המורה האחרת ושם כן הייתה אווירה של תחרות, ויעל מיד אמרה שזה נכון. ופתאום זה היה שם, בחוץ. לא בתסביכים או בנרקיסיזם שלי (שגם הם קיימים, אלמלא כן אולי לא הייתי נהיית לפותה בעניין הזה אלא מחליפה מורה אז, מיד) אלא בדינמיקה חיצונית ברורה שניתן בקלות להצביע עליה ולקרוא לה בשם.

מדהים כמה דבר יכול להיראות כאילו אותו דבר מבחוץ, אבל על פי החיבור הפנימי אליו הוא יכול להיות שונה לגמרי. לאלתר בסוף שיעור יכול להיות שחרור וביטוי עצמי או אמצעי לייצר תחושת כישלון. חיוך על שפתיה של רקדנית יפה יכול להיות סוד וריחוק ויכול להיות שמחה ושיתוף. והכול לפי מה שבפנים ומשתדר משם החוצה...

(ידעתם שאני אשים את השיר הזה עכשיו, נכון?)

שלוש שמחות הקשורות לזוטא אך כלל אינן זוטות

קודם כול, בזוטא של היום התפרסם סיפור אהוב עליי של חברה אהובה עליי, "גבר, אישה, ספרייה" מאת מירי פריי כהן. אני שמחה ומתרגשת כי אני נורא אוהבת את מירי ואת הכתיבה שלה שיש בה (כך גם כתבתי שם בתגובה) מוחשיות עד לפרטי הפרטים של התחושה והמראה והצליל ששואבת את הקורא פנימה. מירינקה - לכתוב!!! . וגם, שמתי לב ששמחות על פרסומים של חברים הן הטהורות ביותר שיש, כי אפשר לחוות את כל הצד החיובי של ההתרגשות בלי המתח הכרוך בלהיות בעל הדבר. כמו שיום הולדת של מישהו שנורא אוהבים יותר כיפי מיום הולדת של עצמך...

הדבר השני הוא שערב זוטא הוא הערב!! תבואו!

והדבר השלישי הוא שיר יפה ומשמח של אליעז סגל, שכדי לשמור על קוהרנטיות הפוסט אציין שגם הוא פרסם בזוטא, למרות שאם אני לא טועה אנחנו הכרנו בהחוטם, ואני מאוד אוהבת את הכתיבה שלו.

דנ"א/ אליעז סגל

אַתְּ וַאֲנִי

מִסְתַּחְרְרִים

רֶגֶל סְבִיב רֶגֶל

יָד מִתַּחַת

יָד עַל שָׁד

וּבַתָּוֶךְ הַזַּיִן תּוֹפֵס מֵמַד

זוּג סְלִילֵי דנ"א

בּוֹרְאִים

יַלְדָּה יָפָה אַחַת.

בואו לערב זוטא ביום שלישי!

אני מקריאה שם וגם שרה - בתקווה שעד אז אשלים את שחרור גרוני הכבוש על ידי הסטרפטוקוקים...

ופינת הציטוט מהדרי. במחאה על סביבון שנפל: "לא. די. אוף זה. אסור."

עד כה היא נהגה לומר אסול... אז זו גם פרידה מן האסול :).

I'm in love again

יש משהו מתסכל במצב המאוהבוּת - לפחות, מתסכל לאנשים כמוני שרוצים כל הזמן להתבטא ולשתף - כי הלב עולה על גדותיו ונורא קשה לשתף בזה! ההתפעמות המאוהבת היא דבר שקשה לספר אותו, היא מושכת יותר להצביע: וואו. כמה יפה. אבל אם האדם האחר לא מרגיש את אותו וואו, מאוד קשה לתאר ולהסביר. ובכל זאת מנסים, כלומר - אנשים כמוני שאוהבים להתבטא ולשתף, מנסים.

אז הבוקר, באוטו. הייתי בטוחה שזו ג'וני מיטשל ואיך יש שיר שלה שאני לא מכירה. ואז שמעתי שזה לא המבטא של ג'וני למרות שהצבע של הקול עדיין נשמע לי בדיוק היא. ונגמר השיר ובועז כהן (יבורך!) אמר את שמה של אהובתי - פיבי סנואו, והשיר הוא משנה לפני שנולדתי - 1974.

מיד מצאתיה ביוטיוב - הביצוע כאן מ-89' והיא לא נשמעת עד כדי כך דומה לג'וני מיטשל.

ועכשיו אני מצביעה ואומרת וואו, כמה יפה: הקול שלה... המוזיקה... השילוב של פולק וג'אז, זה מזכיר לי למה חלמתי להיות מוזיקאית. והמילים!!! bashful boy ו-poetry man אלה שני צירופים מקסימים ללא נשוא, אבל אם לבחור את השורות הכי מהממות בעיני:

When I am with you
I have a giggling teen-age crush
Then I'm a sultry vamp

אני מחזירה את עצמי ממצב שלולית למצב כתיבה. עוד שיר!

לגבי הקול שלה, והסקסופון, שוב - וואו... אני לא יודעת איך עוד להגיד את זה. שמתם לב שבלוז כזה ממלא? פעם חברה הציעה לי לאכול כששמענו ג'אז ואמרתי לה שאני שבעה מהמוזיקה :).

לגבי המילים, כה מקסים בעיני שהיא מביעה משאלות להיות כל מיני דברים שהם לא אנושיים - היא רוצה להיות הר ועץ ערבה ופזמון של שיר - אבל גם מאהבת - וגם לא רוצה להיות בנאדם מבוגר ו"לשאת את חייה בכאב" - איזה שילובים מקסימים!!! ואם לא הייתי כבר שלה לגמרי, היא הייתה כובשת אותי בציטוט משקספיר

I strut and fret my hour upon the stage

שזה, אם אני לא טועה, מאותלו, ובכל מקרה אני זוכרת את זה בע"פ: life is but a walking shadow, a poor player that struts and frets his hour upon the stage.

וכאן היא בקאבר לאחד השירים של הביטלס שאני הכי אוהבת (אם אני לא טועה זה הריסון, ויש לי נטייה לאהוב במיוחד את השירים שלו) ולדעתי היא מוציאה ממנו צבעים אחרים וחדשים:

שמעתם איזה יופי? עכשיו נראה אם זה יעזור לי להירגע. אולי אחרי עוד שמונה האזנות רצופות להארפו'ז בלוז :).

"השיר הגרוע"?

לקראת מצעדי העשור יש כל הזמן תזכורות בשתי התחנות שאני מאזינה להן (88 וגלגלצ) וזה מאוד כיף, הזדמנות להיזכר בכל מיני שירים ולשמוח. והנה לפני כמה ימים הזכירו לי את אחד השירים האהובים עליי אלא מה, שהקריין בגלגלצ לא רק הודיע שהוא מועמד במצעד השירים הגרועים, אלא הוסיף והפליג בהתנשאות כמה זה שיר גרוע.

אז תשמעו, את השיר היפה הזה שמעתי לראשונה כחלק מפסקול של סרט. זה היה "תסתכלו עליי", סרט שעשתה אנייס ז'אווי המצוינת, וגיבורתו הייתה בחורה שמנה ולא מאושרת ששמה לא אחר מאשר לוליטה(!), בתו של סופר מפורסם ונרקיסיסט ששבויה גם בניסיונות למשוך את תשומת לבו של אביה וגם ביחסים עם כל מיני אנשים שמנצלים אותה כדי להתקרב אל הנ"ל. היא לומדת פיתוח קול אצל מורה שמגלמת הבמאית אנייס ז'אווי והיא אחת מאותם נצלנים. וכך יש בפסקול הרבה מוזיקה קלאסית יפה מאוד.

ויש סצנה שבה לוליטה הולכת לאיזו מסיבה כדי לראות ולהיראות ע"י בחור אחד יפיוף שהיא אוהבת ולא שם עליה (לעומת בחור אחר שאוהב אותה באמת ולכן היא חושבת שהוא לא שווה). וכשהיא נכנסת למסיבה, שומעים את השיר הזה. ה"גרוע".

מאותה האזנה ראשונה באולם הקולנוע, זה אחד השירים שמדובבים את הריקוד שבי. כאילו הריקוד שוכן כבר בתוך הגוף וצריך רק את השידול הנכון בשביל לצאת:

אני אוהבת שהוא אומר "אסקוצ'ה מי ורסיון" - הקשיבי לגרסה שלי - כשהיא מבטלת את אהבתו כאובססיה. אני לצדו :).

באותה תקופה לא שמעתי רדיו ולא ידעתי שהשיר נטחן עד דק בגלגלצ, ולא ידעתי איך למצוא אותו. עד שיום אחד בהסעה לעבודה (לימדתי אז עברית בקיבוץ צובה) בקע השיר מהרדיו ואני הגבתי באושר והתרגשות ועוררתי את תדהמת חבריי לעבודה על כך שכבר חודשים אני מחפשת את השיר ה"נדיר" שהם שומעים שלוש פעמים ביום. אז הנה עוד הזדמנות לשמוע אותו...

ועוד שימחו אותי באותן תזכורות -

א. עוד הזדמנות למצקצקים לצקצק:

http://www.youtube.com/watch?v=60uhiPqb2_U

ב. ועכשיו דווקא משהו איכותי לכל הדעות, אני חושבת. נכון שהקול של בריאן פרי גורם תענוג פיזי ממש? גם קולה של פיונה אפל כך. לא יודעת אם זה הרטט או משהו בתדר של הקול...